האומץ להשמיע את הדעות הנכונות

פיחות חד חל לאחרונה בערכו ובחשיבותו של המושג אומץ. השבוע היתה זו הדוגמנית והמנחה רותם סלע, שזכתה לעיטור המופת הודות לתגובה סבירה למדי ששיגר לעברה ראש הממשלה בעקבות התבטאות לגיטימית משלה באינסטגרם. סלע זכתה בכותרות משבחות על עז רוחה משל היתה לוחם השב מן החווה הסינית; שחקנים וידוענים התפעמו בפומבי מאומץ ליבה והביעו חשש מהגורל הצפוי לה כאילו היתה חנה סנש.

יציאתו המופרזת והמגוחכת של השמאל מכל פרופורציה והכתרת התבטאויות צפויות כאמיצות הן מחזה מוכר. הוא שמור לאישים כאיתי טיראן המכריזים על עזיבתם את ישראל (לטובת הצעה עסקית מפנקת), להבעת זעזוע מהמקום שאליו הגענו מצד אמנים כאביב גפן (המקדם מופע חדש) ולכל מי שרק יהיה אמיץ מספיק כדי לספר לנו כמה הברברים ממיטים על ראשינו חושך וכיליון. כל זאת, כמובן, בזמן שאישים אלה נהנים מתקציבים מטעם המדינה שאותה הם כה מתעבים. מנגד, אמנים ויוצרים ימנים שיעזו להביע דעה שונה מזו השלטת בבתי הקפה ברוטשילד, לעולם יהיו קרנפים פשיסטים ופחדנים, ואבירי הבוהמה יעתירו על ראשם גידופים, חרפות, הדרה וחרמות.

ההיסטוריה של התרבות העברית המתחדשת עשירה בדוגמאות. כבר בשנות ה־70 תיארה נעמי שמר "שטף עז של אלות, חרמות ונידויים שניתכו על ראשי מאז השמעתי את דעתי בקול רם". שיריה הפוליטיים זכו להתעלמות ברדיו, ומאמרים משמיצים נכתבו עליה. לדבריה, חטאה הגדול היה "אמונה בצדקת הדרך של הציונות".

בשנות ה־80 היה זה השחקן המנוח ספי ריבלין שספג איומים שלא ימצא מקום עבודה, ושחקנים סירבו ששמם יתנוסס לצידו על לוחות המודעות, רק כי העז להופיע בתשדירי התעמולה של הליכוד. בהמשך תואר אריאל זילבר כמי שהשתגע, והמפיק דודו אלהרר כמי שהשתבשה עליו דעתו. בשנים האחרונות סומנו אישים כאברי גלעד וד"ר גדי טאוב, סופרות כעירית לינור וגלית דיסטל אטבריאן, והיוצר עמיר בניון שאף הודר מהופעה בבית הנשיא במהלך שגרם לאדם מתון (ואמיץ באמת) כאורי אורבך להדיר רגליו מהאירוע.

הבראנז'ה התרבותית־עיתונאית אינה חתרנית ואמיצה כפי שהיא אוהבת לספר לעצמה. היא הפכה לתיבת תהודה חסרת סובלנות לדעות ולאנשים מהפריפריה שמעבר לציר הבימה־רבין. המחשבה אחידה, וכל חריגה נתפסת כאיום על העולם המדומיין.

תיאור מדויק לסולם הערכים הזה סיפק ב־2009 מי שהפך בינתיים לנשיא המדינה, ראובן ריבלין: "מי שהתנער, באמת או רק למראית עין, מנאמנותו הפוליטית הקודמת, מי שחצה את הקווים הפוליטיים, וכמובן מי שהוכיח במעשים את 'התפכחותו' מערכיו הקודמים - זכה למחילה; זכה להימנות, רטרואקטיבית, עם מחנה בני האור... נשכחו לו כל הפרקים שהיו בעיני רבים אפלים ומביכים־כביכול פוליטית בביוגרפיה האישית; נמחקו מקורות חייו כל תפיסות העולם הבעייתיות, הבלתי מעודכנות, כביכול".

מאז התמכר ריבלין לחנופה ולתיאורי האומץ שהודבקו לו, והשבוע אף קפץ על תקרית רותם סלע בפופוליזם אופייני. אבל אז, ב־2009, הוא עדיין ידע לדבר באומץ.