ג'ון נאש, מאבות תורת המשחקים, התפרסם בין השאר בצמד מאמרים שפרסם בתחילת שנות החמישים שבהם עסק ב"פתרון לבעיית המיקוח". מחקריו ניסו להצביע על "הפתרון הצודק" לבעיית מיקוח שבה מעורבים לפחות שני מתמקחים.
נאש הוכיח שאם נדרוש מהפתרון הנכון לעמוד בסדרת דרישות בסיסיות, שקשה לערער על נחיצותן, יש תמיד פתרון "אחד ויחיד" לבעיה. היומרה של נאש היתה קיצונית; הוא יצא למעשה לחיפוש אחר "הצדק".
על בעיית הצדק למדתי ממורה דגול וידיד יקר, פרופ' דן פלזנטל ז"ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. דן הסביר לי שמציאת פתרון מתמטי אחד ויחיד לבעיה חברתית חובקת עולם הוא משאת נפשם של מלומדים לא מעטים. אך עם כל ההערצה לנאש, דן לימד אותי גם מדוע סותר הפתרון שהציע נאש תנאים נוספים של צדק. וכך, במשך עשרות שנים פרסמנו במשותף מאמרים בנושאים קרובים.
דן היה אדם שרחק כל חייו מפרסום, למרות שהיה ראוי כמעט יותר מכל אדם אחר שהכרתי להוקרה כאיש מדע ולהערצה כאדם. הוא קנה פרסום עולמי כחלוץ בתחום של "מדידת עוצמת ההצבעה" - נושא שבו עסקו ענקי המתמטיקה ומדעי החברה במשך יותר ממאתיים שנה. בין אלה היו גם כמה מלומדים שזכו בפרסי נובל. לתחום מחקר זה השלכות מעשיות רבות הנוגעות לאופן שבו מורכבות קואליציות ומתקבלות החלטות קולקטיביות.
כשפרסמתי עם כמה עמיתים מחקרים על "בעיית המיקוח" ועל "עוצמת ההצבעה", הפצרתי בדן, שהנחה אותנו, להצטרף לרשימת הכותבים. דן סירב בעקשנות. "התרומות שלי כבר פורסמו", אמר. "הרעיונות החדשים הם שלכם".
ניוטון טבע את המונח "איננו אלא ננסים היושבים על כתפי ענקים". ייתכן שניוטון אמר את הדברים בסרקזם בשל מחלוקת עם רוברט הוק. אך אני חש ננסות כל אימת שאני מתקרב לתחומים שבהם קנה דן לעצמו שם של ענק.
דן היה לא רק אינטלקטואל ואיש מדע, אלא גם אדם קפדן והגון, נדיב וצנוע, חבר נאמן ואיש משפחה למופת. היתה לדן מעלה אחת שעליה שילם גם מחירים לא מעטים: הוא היה איש שפיו וליבו שווים. הוא לא הסתיר את דעתו גם כשהדברים שהיו בפיו קוממו את זולתו. אדם של יושר ויושרה; איש של תבונה ורגש.
האדם שהצביע כל חייו על חמקמקותו של הצדק, היה בכל הווייתו מצפן של כמיהה לאמת ולצדק. הלב נחמץ על האובדן אך המצפן שהוריש לנו ילווה אותנו תמיד.
פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפטאברהם דיסקין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו