ציפי לבני שייכת לקבוצה מצומצמת של בנים לחברי כנסת מתנועת חרות בראשותו של מנחם בגין: בני בגין, דן מרידור, אהוד אולמרט ועוזי לנדאו. עד 1977 היו הוריהם חברים באופוזיציה (להוציא שלוש שנים בממשלת ליכוד לאומי), חיו כקבוצה מלוכדת, העריצו את בגין, ראו בבן־גוריון יריב מר, ואחרי 1967 היו לסמנים הימניים של ההתנגדות לפשרות טריטוריאליות בשטחים שנכבשו. כאשר הגיע הליכוד לשלטון, היו כחולמים. לאחר שמונה כישלונות במערכות הבחירות הקודמות, כבר לא האמינו ששלטון המערך יסתיים אי פעם.
אבל השלטון הביא עימו את הסדקים. בגין עצמו ויתר על סיני, בניגוד להבטחתו, ואף הכיר בזכויות העם הפלשתיני. בהצבעה על הסכמי אוסלו העזו מאיר שטרית ורוני מילוא להימנע, ואחר כך הצטרפו אליהם מרידור הבן ואולמרט הבן, וצחי הנגבי הבן, ומיקי איתן, ואריק שרון, ואחרים - שהבינו כי הבעיה הדמוגרפית אינה המצאה של שמאלנים יפי נפש, אלא הסוגיה שתקבע את עתיד הציונות, ותמכו בכינונה של מדינה פלשתינית. ציפי לבני היתה אחת מהם.
זה לא היה קל. להיות "חרותניקית" זה הרבה יותר מפעילות בתנועת הנוער הקטנה של בית"ר, קריאת בוקר בעיתון "חרות", הערצת ז'בוטינסקי, זעם על הסזון ועל אלטלנה וכעס על הסכם השילומים.
ההכרה באש"ף, התמיכה בפתרון שתי המדינות, ההערכה כי גם הסכסוך בין ישראל לשכנותיה פתיר במחיר שכדאי לשלמו - כל אלה לא היו בבחינת שינוי עמדות, אלא המרה אידיאולוגית שאפשר לדמותה למי שגדל במסגרת דתית אדוקה מאוד והפך חילוני שאינו מעורב בשום פולחן דתי. השפה נשארה איתו, וכך גם היבטים שונים של תפיסת העולם. ה"בטן" נותרה אותה בטן, ובמקרים רבים - גם געגוע לעולם מסודר יותר, שבו שני הצבעים הבולטים הם שחור ולבן. אבל הראש נמצא במקום אחר.
ציפי לבני היא פטריוטית ישראלית גאה, שנאמנותה לעמה ולארצה גברה על הרגשות החמים שרחשה לערש גידולה. היא נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו, נותרה בה כדי לקדם את השלום ובלעה צפרדעים דווקא בשל תחושת האחריות העמוקה לעתידה של ישראל.
אפשר לכעוס על כך שפעם אחר פעם נכשלה במימוש האפשרות להגיע לראשות הממשלה, ויש מי שיעניקו לה ציון נמוך ביחס אנוש. אמנם, פוליטיקאי שאין לו סבלנות להבלים אינו ממלא את תפקידו, אבל לבני, הן בתפקידיה החשובים והן בהחלטתה לרדת, לפחות בינתיים, מן הבמה, כדי שלא לגרום לבזבוז קולות למחנה השלום - מוכיחה אחריות נדירה, וכבר יוצרת ציפייה לשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו