מזה"ת חדש, עמימות חדשה
ועידת ורשה, בהשתתפות נציגי מדינות ערב לצד ראש ממשלת ישראל, חשפה אירוניה היסטורית: השמאל הישראלי אמנם הוליד את רעיון המזרח התיכון החדש, אך בפועל החזון מתממש דווקא בהובלת הימין. שמעון פרס, הוגה המושג, ביקש לבטא באמצעותו כמיהה לשלום רשמי בין ישראל למדינות האזור ויומרה לסיום הסכסוך הערבי־ישראלי, לצד התקדמות במשא ומתן עם הפלשתינים. פיוס עם התנועה הלאומית הפלשתינית נתפס כמפתח הכרחי להשגת שלום עם המדינות הערביות מסביב.
קריסת תהליך אוסלו הפכה את חזון המזרח התיכון החדש לשם נרדף לניתוק מן המציאות. אבל דומה שבעשור האחרון, דווקא תחת ממשלות הימין, מתחולל תהליך היסטורי המתבטא בהעמקת נוכחותה האסטרטגית, הביטחונית והכלכלית של ישראל במזרח התיכון ובטיפוח קשרים ענפים עם המדינות הסוניות. בעוד חזונו של פרס התבסס על תפיסה אוטופית־רומנטית, מימושו העכשווי, בידי הימין, נעשה מתוך גישה מציאותית ומעשית.
מספר גורמים עומדים ברקע תמורה מרתקת זו: ראשית, הידוק שיתוף הפעולה בין האליטות הפוליטיות הוותיקות במזרח התיכון, לנוכח גלי ההדף של האביב הערבי שפקד את האזור ב־2010; שנית, עוצמתה של ישראל בתחומים הכלכליים והביטחוניים, שנתפסה כסוג של הזדמנות מבחינת שליטי המדינות הערביות המתונות; נוסף על כך, איראן, שהפכה למרכז מפת האיומים החדשה באזור, חיברה בין האינטרסים של ישראל לאלה של מדינות המפרץ; ולבסוף שקיעת המו"מ עם הפלשתינים אפשרה למדינות ערב לנתק את הזיקה בין הסדר ישראלי־פלשתיני לבין שיתוף פעולה עמוק עם ישראל.
מגמות אלה הניעו תהליך המבוסס על ראייה מפוכחת של האינטרסים המשותפים לישראל ולעולם הערבי. אך ההבדל בין חזון המזרח התיכון החדש של פרס לבין מימושו הנוכחי, אינו מתמצה רק בניגוד שבין רומנטיקה לפרגמטיזם. הוא מתבטא גם בניתוק ההתניה בין פתרון "השאלה הפלשתינית" לבין כינונה של נורמליזציה מסוימת בין ישראל לבין מדינות האזור, ובנכונות של כלל המעורבים לקיים שיתוף פעולה עמוק - שחלקו נסתר מן העין. כך נוצר מרחב חדש של עמימות, המאפשר למדינות המפרץ לשתף פעולה עם ישראל כדי לקדם את האינטרסים האסטרטגיים שלהן, מבלי לנטוש את מראית העין של המחויבות לסוגיה הפלשתינית.
מדובר במהפכה היסטורית של ממש ביחסיה המורכבים של ישראל עם מדינות ערב. מאז כינון התנועה הלאומית היהודית התאפיינו יחסים אלה במתח שבין כמיהתה של הציונות לשוב למולדתו של העם היהודי בלב המזרח התיכון, לבין המתיחות עם עמי האזור, שהתחזקה ככל שגבר הקונפליקט הלאומי. ההתפתחות הנוכחית עשויה לבשר את שחיקתה של הקלישאה המתארת את ישראל כ"וילה בג'ונגל", שנועדה להמחיש את בדידותה בסביבתה העוינת. פירות ההתפתחות הזו כבר מורגשים כיום, למשל בתפקיד התיווך שממלאת קטאר מול שלטון חמאס ברצועת עזה, ובמפגני שיתוף פעולה דוגמת הוועידה שנערכה בבירת פולין.
עד כה מתנהל שינוי זה, באופן יחסי, תחת מעטה עמימות. אך הסרת העמימות באופן מלא עשויה לעכב את המשכו ולפגוע במימושו המואץ של חזון המזרח התיכון החדש בלבושו הנוכחי והריאליסטי. המזרח התיכון החדש בהובלת הימין זקוק, עדיין, למדיניות של עמימות.
ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בנושא הסכסוך במכללת אחוה, ובכיר לשעבר בשב"כ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנודורון מצא
הכותב מרצה במכללת אחוה ובכיר לשעבר בשב"כ
