המפסידים בוורשה: איראן והפלשתינים
,עודכן
ועידת ורשה לשלום ולביטחון במזרח התיכון שהתכנסה בשבוע שעבר בפולין איננה מבשרת עדיין את בוא הביטחון והשלום לאזורנו. הוועידה, שכונסה ביוזמת ארה"ב ובעידודה של ישראל במטרה לגבש קואליציה אזורית ובינלאומית מול איראן, היא אמנם צעד חשוב במאבק לבלום את שאיפות ההתפשטות ואת החתרנות והטרור של טהרן, אבל מדובר בצעד אחד במסע ארוך.
מבחינה זו צודק שר החוץ האמריקני, מייק פומפאו, שהכריז במהלך הוועידה כי את איראן יש לבלום בכוח, כלומר בהפגנת עוצמה ונחישות ובעיקר באמצעות מהלכים אקטיביים, דוגמת עיצומים כלכליים כואבים או המערכה שמנהלת ישראל נגד האיראנים ושלוחיהם בסוריה.
דווקא משום כך הופנה אור הזרקורים בוועידה לעבר ישראל, ולאו דווקא לאיראן. ישראל תוארה, ובצדק, בתקשורת הערבית והבינלאומית לא רק כמרוויחה העיקרית מכינוס הוועידה אלא גם כשחקנית ציר מרכזית בדיוני הוועידה ובמה שעתיד להתחולל באזור בעקבותיה.
לדברים אלה השלכות מרחיקות לכת על יחסיה של ישראל עם העולם הערבי. מדינות ערב, ובעיקר מדינות המפרץ, לא היססו ליטול חלק בוועידה לצד ישראל, ואף היו נכונות לקבל אותה כשותפה ואפילו כמנהיגה ומובילה של המאבק האזורי באיראן.
זהו הבדל הגדול בין הוועידה הנוכחית בוורשה לבין ועידות קודמות שבהן נטלו חלק נציגים ישראלים וערבים. זהו גם ההבדל בין הקואליציה האזורית המתגבשת באזור לבין קואליציות שקמו בו בעבר, דוגמת "ברית הפריפריה" נגד נשיא מצרים נאצר, שבה נטלו חלק בשנות החמישים ישראל, אתיופיה, טורקיה ואיראן. ברית פריפריה זו היתה חשאית ומוגבלת, וישראל לא נתפסה בה כשחקן ציר מרכזי.
אלא שכיום ישראל נתפסת בעולם הערבי כמעצמה צבאית וכלכלית, הנהנית מעמדת השפעה בעולם, ובפרט בוושינגטון. היא גם נתפסת כמי שאינה נרתעת מעימות ישיר עם איראן, ולפיכך כמי שיש להפוך לשותפה רצויה. דומה שהערבים זקוקים לישראל לצורך הבטחת היציבות באזור אף יותר משהיא זקוקה להם.
הנכונות הערבית להתייצב בוועידה לצד ישראל, ובעצם מאחוריה, היא עדות נוספת לעובדה שהשאלה הפלשתינית איבדה ממרכזיותה בעולם הערבי וממילא חדלה מלהוות מחסום בדרך לקידום היחסים בין ישראל לערבים. אין בכך חידוש: עוד ב־1977 החליט סאדאת לפתוח ביוזמת שלום עם ישראל, ולהעניק בכך עדיפות לאינטרסים המצריים על פני אלו הערביים וגם הפלשתיניים. ב־1994 הלך בעקבותיו המלך חוסיין, והפתיע את הספקנים שטענו כי ירדן לעולם לא תחתום על הסכם שלום עם ישראל כל עוד הבעיה הפלשתינית לא מצאה את פתרונה.
אין ספק כי מסעו של העולם הערבי אל השלום עם ישראל הוא מסע ארוך שיש בו עליות ומורדות. ובכל זאת, התנועה היא קדימה. ולראיה, הנשיא המצרי א־סיסי אינו מהסס לאשר את הדיווחים בדבר שיתוף פעולה ביטחוני הדוק בין הצבא המצרי לצה"ל במאבק בטרור, ואילו ירדן מתמסרת לתלות מוחלטת במים ובגז שמספקת לה ישראל.
אמת, הרחוב הערבי עודנו מגלה רתיעה ואף עוינות כלפי ישראל, אבל הוא נכון להשלים עם מערכת הקשרים שמקיימים שליטיו עימה. עובדה היא כי גם בשיאו של האביב הערבי במצרים, לא דרש בה איש לנתק את הקשרים עם ישראל. גם בירדן, הרגישה כל כך לסוגיה הפלשתינית בשל שיעורם של הפלשתינים בקרב אוכלוסייתה, איש אינו מעלה על דעתו להפנות עורף לשלום.
בדומה לטורקיה וגם לאיראן, ישראל נתפסת בעולם הערבי כגורם זר לא ערבי, ולפיכך כגורם מתחרה שיש להטיל בו ספק וחשד. דבר זה לא ישתנה גם אם יושג הסדר בין ישראל והרשות הפלשתינית. ובכל זאת, מאלף ומרתק לגלות שרבות ממדינות ערב חשות ביטחון במגעיהן עם ירושלים, ומעדיפות אותה על פני אנקרה וטהרן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנומערכת היום
מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
