הפרשנים הבולטים עסוקים מזה 48 שעות בניסיון למסגר את הפריימריז בליכוד בדרך שתגמד את משמעותן ותוכיח שוב שמדובר למעשה בתבוסת ביבי. יתר על כן, שהפריימריז הם בכלל מפגע דמוקרטי.
בכך התחיל כבר בערב הבחירות אמנון אברמוביץ' שציטט את האורקל החדש, המפכ"ל לשעבר אלשיך, שאמר שהפריימריז הם אבות השחיתות, מקור השחיתות. אז החדשות הן גרועות עוד יותר: הדמוקרטיה עצמה מובילה לשחיתות וגורמת לתסבוכות שעושות כאב ראש לשומרי הסף של הדמוקרטיה.
לאחר שהתברר שרשימת הליכוד היא חזקה, מרשימה ואיכותית, ממקדים פרשני-העל הידועים ברדיו ובעיתוני הבוקר את הניתוחים בגדעון סער ובתבוסת נתניהו. זהו מעין פרס ניחומים מפוברק. קונצנזוס מלאכותי חסר כל בסיס.
גדעון סער, שהוא אכן נכס לליכוד, הגיע למקום הראשון בפריימריז בשתי מערכות בחירות בעבר. הוא חזק, הוא נטוע עמוק, ברור שלא יודח מהעשירייה הראשונה. להגיע למקום הרביעי, זה לא חורבן עולמו הפוליטי של ראש הממשלה נתניהו. זה טוב לכולם. היעד של סער היה מקום ראשון, מה שהיה משווה לפריימריז מראית עין של התמודדות בתוך הליכוד נגד יו"ר התנועה, נתניהו.
הפריימריז - דמוקרטיה במיטבה // צילום: אורן בן חקון
מבחינה זאת, ההישג של נתניהו כמנהיג הליכוד הוא בכמה מישורים: אחד, אחוז ההצבעה הגבוה שמוכיח רצון, אנרגיה, נכונות להשתתפות. שתיים, ארגון מופתי של אקט דמוקרטי המוני שבו למנהיגי התנועה אין למעשה שליטה על הבוחרים, למרות כל הדילים. שלוש, ההרכב האיכותי העוצמתי ששם בצל את הרשימות הסינטטיות של נערי הפוסטר מהאגף השמאלי של גנץ ולפיד. וארבע, כניסתם בצורה משכנעת של אישים ושרים שנתניהו מחשיב אותם: ניר ברקת, גלנט, יריב לוין, מירי רגב וסוגר העשירייה – אבי דיכטר.
שרים כמו ישראל כ"ץ וארדן או יו"ר הכנסת אדלשטיין הם חזקים ועצמאיים בתנועה. ארדן נחלש קצת בגלל תפקודו במשרד הבעייתי של בטחון הפנים. מעבר לאלה, גם כניסתם לרשימה הריאלית של יואב קיש, יובל שטייניץ, אלקין ואחרים מעניקה את העומק ואת האחדות.
לשלוט בתנועה גדולה כמו הליכוד, ויחד עם הגודל ומאבקי הכוח לשמור על חיוניותה לאורך שנים, זאת עבודה שמאפיינת מנהיג היסטורי של תנועה היסטורית. לא מנהיג לשעתו ולא פוסטר לעונה חדשה באופנה.
צריך לציין שוב, שהשנאה לנתניהו, שנאה מוצהרת שהעיתונאים בעלי הקשרים החבריים בתקשורת נחשפים לה כל הזמן שוב ושוב, חורגת מרמות השנאה הרגילות. אני מודה שהתרגלתי כבר למפלס שנאה מסוים ביחס לנתניהו שאפשר לסנן את הרעשים שלו. אבל אתה כל הזמן מופתע כמה השנאה חורגת מכל מידה וגורמת לכמה תופעות.
קודם כל, הנכונות לקפוץ על כל עגלה חולפת בשטח שכתוב עליה: "אני אסלק את ביבי, סמוך!". תופעה שנייה זה עיוורון להישגים שלו. בנושא העכשווי מדובר רק בתנועת הליכוד, תחזוקתה ושימור חיוניותה. רק מנחם בגין עשה את זה. ליצחק שמיר הדברים נפלו מהידיים בפיצול המחנאי ובתבוסות האלקטורליות. שרון שרף את המועדון. ביבי לקח את התנועה החבולה שהוא עצמו הוביל לשפל של 12 מנדטים ב-2006 לרמה של מפלגת שלטון שמנהיגה ביציבות יחסית ובתנופה. לכן הספין השלילי לתוצאות הפריימריז בליכוד איננו משכנע ונתפס כתגובה אוטומטית שמחפשת נימוקים מהגורן ומהיקב כדי להצדיק את עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
