קשור את הסוס שלך, דון גנצו
,עודכן
"אקים ממשלה ממלכתית ולא מלכותית", הכריז בני גנץ ומיצה את אחד הדימויים הבולטים והמצוטטים ביותר בנאום הבכורה שלו. זה לא הסתכם בחידוד לשוני. "אף מנהיג ישראלי אינו מלך", הדגיש, והוסיף: "היה כבר מלך שאמר 'המדינה זה אני'". ואם פוספס בטעות המטען האסוציאטיבי, היה דחוף לגנץ לייחס לרה"מ וסביבתו "גינונים של בית מלוכה צרפתי".
סוג כזה של לשון ציורית אינו נדיר בשיח פוליטי, ואפשר היה גם להתעלם ממנו. אבל ההשוואה של נתניהו למלך, ושלטונו למונרכיה, היא הרבה יותר מקישוט רטורי. היא מגלגלת לשיח הבחירות חלק משמעותי מתעשיית הדמוניזציה לנתניהו. זה זמן רב שבמחוזות הפובליציסטיקה שזורה המילה "קיסר" על הטיותיה, שלא לדבר על תיאור משפחת נתניהו כחצר אצולה בזירת הקריקטורות הפוליטיות ותוכניות הסאטירה. כשהוא לא "קיסר", נתניהו הוא רודן מסוג אחר: נפוליאון, צ'אושסקו, מוסוליני, ואפילו היטלר.
אבל כשזה מתגלגל למסרי התעמולה של יריב פוליטי, ועוד אחד כזה שמתיימר להציג קמפיין "נקי" ו"חיובי" ומתחייב ל"שיח מכבד", פוקעת הסבלנות. ראשית, משום שרק מי שחסר ידע היסטורי אלמנטרי יכול להשוות בין ראש ממשלה במדינה דמוקרטית, עוצמתי ככל שיהיה, למשטר האימה האבסולוטי של לואי ה־14 ("המדינה זה אני") בצרפת; ורק נואם חסר אחריות יכול להשאיר את האנלוגיה הזו באוויר, בלי להשלים את ההיסק: כולנו (רובנו, למצער) יודעים איך הגיע בית המלוכה הצרפתי לקיצו, וכתוצאה מאילו גינונים. ההשוואה לא רק נלעגת, היא גם רעילה; וזה שילוב נפיץ.
היא בעיקר מעוררת תמיהה, ההשוואה הזאת בין נתניהו למונרכיה, כשהיא באה מפיו של גנרל. לא שיש לי משהו עקרוני נגד אנשי צבא והצטרפותם לחיים הפוליטיים (אולי קצת, בעצם). אבל מהם, במיוחד, קשה לי לספוג הטפות מוסר על סכנות לדמוקרטיה. האם צריך להזכיר מאיזה סוג של מוסד טוטאלי וא־דמוקרטי מבקש הרמטכ"ל לשעבר לקפוץ לכס ההנהגה? האם צריך להסביר מה משמעותה של קריירה שלמה - כל חייו הבוגרים, למעשה - במערכת היררכית נוקשה, שבה "מזיזים" דברים רק דרך "פקודות"?
אני לא חושד בגנץ שאינו מבין את ההבדל היסודי בין חיי הצבא לאזרחות, אבל למי בדיוק הוא מעביר כאן סדרת חינוך בדמוקרטיה? לראש ממשלה שהעמיד את עצמו לבחירה פנימית במפלגתו, ואז עמד כמה פעמים לבחירות ארציות, שבחלקן הפסיד וכיהן כיו"ר האופוזיציה, ובמרביתן ניצח וכיהן כראש ממשלה בתמיכה ציבורית מובהקת?
והיא מקוממת, ההשוואה הנבערת הזו, כי היא משטיחה את תומכי נתניהו לדרגת "נתינים"; היא מעליבה באופן וולגרי את האוטונומיה הביקורתית והאינטלקטואלית של מצביעי הליכוד. זה אמנם לא מקורי, אבל מפתיע בגסותו בכל פעם מחדש.
ובכן, המפקד גנץ הנכבד, אני לא נתין; אני תומך בנתניהו בהכרה צלולה, בשיקול דעת ומתוך תפיסת עולם. זוהי הכרעתי הדמוקרטית. אני לא צריך שתופיע בראש מסדר הגנרלים כדי לחלץ אותי מכבליו של העריץ ולהציל אותי מעצמי. קשור את הסוס, דון גנצו. יש בחירות עוד מעט, מהפכת הקולונלים מיותרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו