נאום גנץ היה איתות לימין להפשיל שרוולים

שלשום זו היתה הצגת הבכורה. צריך להודות ביושר: ניכר שעמל רב הושקע מאחורי הקלעים כדי להרשים את קהל הצופים, שהגיע לשמוע את נאום הבכורה של בני גנץ.

זה זמן רב שלא חזינו במופע פוליטי אשר בו כל פרט ופרט - הן בתפאורה על הבמה והן בשורות הצופים למרגלותיה - עוצבו לאחר תכנון מחושב. הגיבור הראשי של המופע, בני גנץ, שהורגל לאורך שנים בהורדת פקודות, הפך שלשום לדמות צייתנית, ממושמעת.

מי שהיה רמטכ"ל, נצטווה לראשונה כאזרח למלא אחר פקודות. לשבחו ייאמר, גנץ היה ממושמע: הוא השתלב באורח מושלם עם חוקיה החדשים של הפוליטיקה - אישית ונטולת כל אידיאולוגיה.

על גנץ, הפוליטיקאי הטירון, נאסר להפגין ספונטניות וסטייה מן הנוסח הכתוב, או המוכתב, של נאומו. והוא לא סטה מהוראות יועציו. במלחמה על כס מנהיגות המדינה, הכרחי לגייס את כל האמצעים כדי לחתור לניצחון.

כל התיאור לעיל נועד רק להחמיא למדים ולגינונים החדשים שגנץ חייב להתרגל אליהם: הרי כך נראה ראש ממשלה, וגם מועמד לראשות הממשלה. אלה מסייעים להצלחה ביום הבוחר, אם לא לניצחון.

הוא הצליח לגייס למחנהו מקורבים לשעבר של נתניהו: משה יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל. גנץ יוכל לרשום לעצמו הישג, כאשר השלישייה הזאת תהפוך את עורה ותתחיל לפתוח את פיותיה כדי להשתתף במלחמת התעמולה נגד ה"בוס" לשעבר, בנימין נתניהו. זהו חיבור פוליטי חשוב עבור מטה גנץ.

ומה על תגובת נתניהו להופעת הבכורה של גנץ? אם הימין חפץ שלטון, עליו לנהוג ברוח הסיסמה הרווחת: להתחבר, להתחבר, עם פלגיו השונים. אחרת, לא יימצא הרוב שימליץ בפני הנשיא ראובן ריבלין להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הימין עלול להידרדר ולהפסיד את השלטון. עלול להיווצר מצב שבו ייהנה מרוב קולות הבוחרים, אך ממיעוט המושבים בכנסת. תהא זו, מבחינתו, מהדורה שנייה לקללת תקדים 1992, שבו נוצח עקב כשל עצמי.

לעת הזאת, החיבורים הפוליטיים שירקמו ביניהם הפלגים השונים של הימין ירשימו את המצביעים יותר מאשר עוד צעד של קשירת יחסים עם עוד מדינה. ובמקום לטוס לעוד יבשת רחוקה, מוטב לו למנהיג הימין לערוך מסע בבתי החולים, ליעדים קרובים יותר: מיטות המאושפזים במסדרונות או בחדרי המיון. מעניין אם נתניהו ישלוף את הקלף החזק שלו - עימות טלוויזיה מול גנץ. ואם ייעתר גנץ, יהפוך המרוץ לכס ההנהגה להרבה יותר מותח.