"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אף אחד לא מדבר על מיליטריזם

,עודכן

בכל מערכת בחירות עולה לסדר היום שאלת זהותם החברתית של המתמודדים: חברים של מי הם? מהם קשריהם העסקיים? עבור אילו טייקונים עבדו בעבר? ובעיקר: אילו ערכים הם מביאים עימם לזירה הפוליטית? דיונים אלה התקיימו בעיקר בצד השמאלי של המפה, עד כי רבים בקרבו הלינו שטהרנותו הכפייתית עומדת בעוכריו; שתמיד יש בשמאל מי שמסתייגים או נגעלים ממנהיגיו, והדבר מונע איחוד כוחות.

מה לא נאמר בשמאל הסוציאל־דמוקרטי, למשל, על יאיר לפיד ומפלגתו? טענו כי מדובר במפלגת הקפיטליזם החזירי ואצולת ההון; לעגו שהוא עצמו תואם־נתניהו, שמקורביו ראשי תאגידים, ושנציגי המפלגה הם חסידי שוק חופשי והפרטה, ואויבי מדינת הרווחה.

ומאידך, מה לא נאמר בקרב השמאל הביטחוניסטי על זהותה המתחדשת של מפלגת העבודה? נטען שהפכה למפלגת בוטיק של פמיניסטיות, עיתונאים ואקטיביסטים מארגוני חברה אזרחית, המביאים שפה פוסט־מודרנית ושיח זהויות; שחסרים בה גנרלים ואנשי ביטחון או מנהיגי התיישבות ותעשייה; ובכלל, מה לילדים הללו ולהנהגת מדינה?

והנה תופעה מפתיעה: בבחירות הנוכחיות, כדי להביא לחילופי שלטון, גויס לא פחות מאשר צבא של קצינים בכירים ואנשי ביטחון, ואף עולה תשוקה לראות איחוד ביניהם. כך יוצא שדווקא מפלגת גנרלים מוצגת כחלופה המסוגלת "להציל את המדינה". זו מערכת בחירות שנייה ברציפות שהמתנגדים הבולטים ביותר לליכוד היו בעברם בכירי שב"כ או מוסד (כמו מאיר דגן ויובל דיסקין), לצד "חברים לנשק" בארגונים כ־V15 או עמותות מפקדים. אהוד ברק שב, ועימו גבי אשכנזי, ושניהם עשויים לחבור לגנץ ויעלון למעין מפלגת ביטחון.

והפתעה נוספת: בשמאל, המכיר היטב את מושג "המיליטריזם התרבותי", לא מתקיים כמעט דיון על המשמעות הסוציולוגית של התופעה. איש לא מצביע על העובדה שקבוצה זו אינה בדיוק נשאית של רעיונות ניאו־ליברליים ורב־תרבותיים, אלא של ערכים רפובליקניים טהורים. הם גם לא בהכרח חברי מועדון "התהליך המדיני", שהרי רובם רואים את המציאות "דרך הכוונת". אחד מהם אף מתרברב במספר הערבים שחוסלו בתקופתו, כמעט מבלי שהדבר יוביל להוקעתו או לגינויו.

מוזר. האם אין בשמאל מי שיזכיר שבמדינות עולם שלישי שחוו מהפכות צבאיות, היו אלה מפלגות גנרלים שחשו "להציל את המדינה" מ"אזרחים מושחתים" שסומנו כבוגדים בערכי היסוד? האם שכחו בשמאל שהפופוליזם נישא לרוב על ידי מצביאים שניצלו את קריסת האמון במערכות האזרחיות, והוצגו כמופת ליעילות ניהולית וכחלופה להנהגה אזרחית מסואבת?

דומה שהתסכול והתקווה לחילופי השלטון כה עזים - עד שהוקהה הצורך בביקורת. מי שזעקו בעבר "מיליטריזם" או "פאשיזם" על כל קצין שהגיע לתיכון לחזק את המוטיבציה - מתעלמים, או שמא מדחיקים, את העובדה שנבחרת החלומות שלהם היא רשימה צבאית, הנשלחת להדיח מפלגת שלטון אזרחית.

פרופ' אודי לבל מרצה בביה"ס לתקשורת וחוקר במרכז בס"א, אוניברסיטת בר־אילן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אודי לבל

פרופ' אודי לבל, ביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן

כדאילהכיר