"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תנועת העבודה: פשיטת רגל ערכית

,עודכן

על קיבוץ בוכנוואלד שמעתם? היתה הכשרה חלוצית של יוצאי מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהוקמה על אדמת גרמניה מיד לאחר תום המלחמה. חבריה עלו לארץ והקימו את קיבוץ נצר סירני, ששמו המקורי היה קיבוץ בוכנוואלד.

השבוע עלה בסמינר הקיבוצים מיצב בשם קיבוץ בוכנוואלד. יצירת מודעות בקרב הסטודנטים לאותה קבוצה מופלאה של אודים מוצלים מאש, שהיו לחלוצים והקימו יישוב יהודי בארץ ישראל, היא דבר יפה ומרשים. אולם לא זו רוח המיצב. נושא המיצב הוא המהגרים הזרים בישראל. כותרתו: "למה מי פה לא פליט?" והמסר ברור - המהגרים מאריתריאה הנמצאים בישראל הם בני דמותם של היהודים בשואה.

כך בסמינר הנושא את שם התנועה הקיבוצית. תעמולת זוועה וכזב, הנגועה ביותר מקורטוב גימוד השואה, מזהמת את שמה של התנועה החלוצית שיישבה את גבולות הארץ והייתה חוד החנית בהגשמת הציונות.

לא הייתי נדרש לכך, אילו דובר באירוע נקודתי. הצרה היא שזהו סימפטום. תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות, שהיו בשולי השוליים של השמאל הרדיקלי, בעוד שהשמאל הציוני התנער מהן וגינה אותן, נתפסות כיום כלגיטימיות בשמאל הישראלי, שהגבול בין ציוני ופוסט־ציוני הולך ומיטשטש בתוכו.

מה קרה לשמאל הציוני? בשנת 2000 נטש רה"מ דאז, אהוד ברק, את דרכה המדינית של מפלגתו - גישת הפשרה הטריטוריאלית ברוח תוכנית אלון ומורשת רבין - ועקף את מרצ משמאל. הוא המיר את הדרך של תנועתו בקבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" קטנים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. ולמרות התוצאות העגומות של דרך זו - היא היתה לדרך המדינית של מפלגת העבודה.

אך השבר הגדול אינו בדרך המדינית החדשה. כשמפלגת העבודה אימצה את הדרך המדינית הזאת, איש לא ערער בשמאל הציוני על מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חמת הזעם של המאבק נגד חוק הלאום מצביעה על שבר רוחני, ערכי, תרבותי; על התנתקות מהליבה האידיאולוגית של תנועת העבודה הציונית.

לא בכדי ציינתי דווקא את חמת הזעם, ולא את עצם ההתנגדות. כתומך נלהב בחוק הלאום, אני מכבד את המתנגדים לו בטענה שהוא מיותר ולכן מזיק, שהוא מחריף את העימות עם ערביי ישראל, שצריך לנסח אותו אחרת. למשל, הביקורת של משה ארנס.

רב המרחק בין התנגדות כזאת, לבין מלחמת הקודש נגד החוק שהוצג כ"גזעני, לאומני, פשיסטי ומזכיר תהליכים". המשמעות של הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות, ושלאומיות יהודית היא לאומנות. זוהי פשיטת רגל ערכית של תנועת העבודה, שהתנתקה מדרכה ואימצה עולם ערכים זר.

גם הימין הישראלי מתנתק משורשיו כתנועה ממלכתית וליברלית. המציאות הזאת מחייבת הקמת אלטרנטיבה פוליטית וחברתית, שתחדש את הזרם הציוני הממלכתי, מול ההקצנה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר