תנועת העבודה: פשיטת רגל ערכית

על קיבוץ בוכנוואלד שמעתם? היתה הכשרה חלוצית של יוצאי מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהוקמה על אדמת גרמניה מיד לאחר תום המלחמה. חבריה עלו לארץ והקימו את קיבוץ נצר סירני, ששמו המקורי היה קיבוץ בוכנוואלד.

השבוע עלה בסמינר הקיבוצים מיצב בשם קיבוץ בוכנוואלד. יצירת מודעות בקרב הסטודנטים לאותה קבוצה מופלאה של אודים מוצלים מאש, שהיו לחלוצים והקימו יישוב יהודי בארץ ישראל, היא דבר יפה ומרשים. אולם לא זו רוח המיצב. נושא המיצב הוא המהגרים הזרים בישראל. כותרתו: "למה מי פה לא פליט?" והמסר ברור - המהגרים מאריתריאה הנמצאים בישראל הם בני דמותם של היהודים בשואה.

כך בסמינר הנושא את שם התנועה הקיבוצית. תעמולת זוועה וכזב, הנגועה ביותר מקורטוב גימוד השואה, מזהמת את שמה של התנועה החלוצית שיישבה את גבולות הארץ והייתה חוד החנית בהגשמת הציונות.

לא הייתי נדרש לכך, אילו דובר באירוע נקודתי. הצרה היא שזהו סימפטום. תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות, שהיו בשולי השוליים של השמאל הרדיקלי, בעוד שהשמאל הציוני התנער מהן וגינה אותן, נתפסות כיום כלגיטימיות בשמאל הישראלי, שהגבול בין ציוני ופוסט־ציוני הולך ומיטשטש בתוכו.

מה קרה לשמאל הציוני? בשנת 2000 נטש רה"מ דאז, אהוד ברק, את דרכה המדינית של מפלגתו - גישת הפשרה הטריטוריאלית ברוח תוכנית אלון ומורשת רבין - ועקף את מרצ משמאל. הוא המיר את הדרך של תנועתו בקבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" קטנים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. ולמרות התוצאות העגומות של דרך זו - היא היתה לדרך המדינית של מפלגת העבודה.

אך השבר הגדול אינו בדרך המדינית החדשה. כשמפלגת העבודה אימצה את הדרך המדינית הזאת, איש לא ערער בשמאל הציוני על מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חמת הזעם של המאבק נגד חוק הלאום מצביעה על שבר רוחני, ערכי, תרבותי; על התנתקות מהליבה האידיאולוגית של תנועת העבודה הציונית.

לא בכדי ציינתי דווקא את חמת הזעם, ולא את עצם ההתנגדות. כתומך נלהב בחוק הלאום, אני מכבד את המתנגדים לו בטענה שהוא מיותר ולכן מזיק, שהוא מחריף את העימות עם ערביי ישראל, שצריך לנסח אותו אחרת. למשל, הביקורת של משה ארנס.

רב המרחק בין התנגדות כזאת, לבין מלחמת הקודש נגד החוק שהוצג כ"גזעני, לאומני, פשיסטי ומזכיר תהליכים". המשמעות של הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות, ושלאומיות יהודית היא לאומנות. זוהי פשיטת רגל ערכית של תנועת העבודה, שהתנתקה מדרכה ואימצה עולם ערכים זר.

גם הימין הישראלי מתנתק משורשיו כתנועה ממלכתית וליברלית. המציאות הזאת מחייבת הקמת אלטרנטיבה פוליטית וחברתית, שתחדש את הזרם הציוני הממלכתי, מול ההקצנה.