השמאל נתן את האות להסרת הכפפות

לא חלפה יממה מההודעה על הקדמת הבחירות, והנה הוצף הדיון הציבורי בנבואה קודרת: זו צפויה להיות מערכת בחירות אגרסיבית במיוחד. הסיבה: נתניהו, אלא מי? מטורי הדעה והרשתות החברתיות מיתמר עשן האזהרה: הוא נואש, הוא נלחם על חייו הפוליטיים, ולכן יהיה אלים, משסה ומפלג מאי פעם. "הערבים נוהרים" היה מתאבן חלבי, השבועות הבאים ילמדו שיש נמוך מהתחתית. זה מאבק הישרדות, הם מסבירים, והוא לא יהסס להשתמש ברשתות החברתיות ובתעמולת ביבים כדי לקרוע, לסכסך ולהפחיד. צפו לרע מכל.

זו כמובן מוסרניות מעושה, שאין לה דבר עם חרדה אותנטית לטוהרו של השיח הציבורי בתקופת בחירות. צריך להבין אותה כסוג של הכנה תודעתית: זה איתות להסרת כפפות, או לסירוגין תפירת אליבי לתבוסה. בכל מקרה, סימונו של היריב כ"לא הוגן", כשחקן שאינו מכבד את כללי התחרות, נועד להכשיר טקטיקות מאבק מחוץ לרפרטואר המקובל. בדיעבד, כשגם זה לא יצליח, נוכל לספר לעצמנו מספסלי האופוזיציה או ממערכות העיתונים שהמנוול שלף נשק לא קונבנציונלי; לנו, בצד ההגון והדמוקרטי, לא היה סיכוי.

אבל זו בעיקר צביעות, ואת זה צריך לזכור היטב עד ל־9 באפריל 2019: נתניהו, הליכוד, והימין לא מסיתים, לא משסים ולא מפלגים יותר מאחרים. זה בלוף שהשמאל מוכר לעצמו, לצרכיו; הוא ממלא עבורו פונקציות פסיכו־פוליטיות, שהחודשים הקרובים יעתירו עלינו שפע של הזדמנויות לעמוד על משמעותן.

בכל פעם שיגידו לכם ש"נתניהו מסית", זכרו כיצד גייס השמאל, כן כן, שוחר השלום והאנטי־מיליטריסטי, אסופה נכבדת של גנרלים ו"לשעברים", על שלל דרגותיהם, שידפקו באגרוף על השולחן וירעימו בקולם העמוק, שנתניהו "מסוכן לביטחון ישראל", איום אסטרטגי על המדינה, לא פחות!

זכרו איך בכל פעם מחדש הם יצביעו עליכם, בוחרי הימין בכלל והליכוד בפרט, כ"צ'חצ'חים", "אספסוף", "מנשקי קמעות"; איך מרדדים את השקפת עולמכם הפוליטית ל"רגשנות" ו"המוניות"; איך מסבירים את תמיכתכם הפוליטית כ"כניעה לפופוליזם" או "נאמנות עיוורת". אל תשכחו מי לא מוכן להכיר בהכרעתכם הפוליטית כביטוי לתודעה וליכולת הנמקה, ומתאר אותה תמיד כ"תסמונת האישה המוכה", "נקמנות עדתית", או "הצבעת מחאה". ציבור עצום נתפס פה בזמן בחירות כעיסה חשוכה של פיגור פתולוגי, שצריך "לרדת לרמה" שלו, "לדבר איתו בגובה העיניים", "להציל אותו מעצמו".

זכרו את הקלות שבה משווים את נתניהו, שהעמיד עצמו לבחירות דמוקרטיות בכל פעם, ל"קיסר", "קליגולה", "נפוליאון", "לואי ה־14"; הקפידו לזכור כיצד מעצבי התודעה לא נבהלים מהַקְבלה בזויה בין "ביבי" למוסוליני, צ'אושסקו או ארדואן. אפילו להיטלר הגיעו, לחרפתם, בעיקר כדי להסביר שהצלחה בקלפי לא מעידה על כלום, הלא עם "הסתה" ו"פופוליזם" גם נאצים הצליחו בקלפי.

כל מה שנתניהו אמר בעבר או יגיד בעתיד הקרוב, לא ישתווה באלימותו ל־40 שנות מסורת של דה־הומניזציה לימין ולמצביעיו, ולדה־לגיטימציה נואלת של ההכרעה הדמוקרטית, דרך מתקפה על נבחריו. היום הם מבטיחים שנתניהו נואש ולכן יירד נמוך מאי־פעם; מחר הם יריעו ל"אנחנו או הם".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו