הנוכחות האמריקנית בסוריה היתה מלכתחילה סמלית ומוגבלת למזרח המדינה. היא לא הצילה אף לא אזרח סורי אחד מגורלו המר, ולא מנעה את הגעת הרוסים והאיראנים ואת ניצחונם של אלה בקרב מול המורדים. כשישראל פעלה לאחרונה נגד הנוכחות האיראנית שם, מקורות בוושינגטון אף התלוננו שפעילות זו במזרח סוריה מסכנת את הכוחות האמריקניים באזור.
ובכל זאת, בהיבט התודעתי היתה לנוכחות האמריקנית בסוריה חשיבות, שכן היה בה כדי להרתיע ולרסן את האיראנים, שחששו מפני האמריקנים ולכן נמנעו מלמתוח את החבל. נטישת סוריה בידי ארה"ב יש בה אפוא משום עידוד לאיראן להגביר את מעורבותה בעיראק, בסוריה ובלבנון. הנסיגה האמריקנית עשויה להגביר את חוסר היציבות באזור ולהוביל למלחמת הכל בכל - טורקיה, הכורדים, איראן וסוריה, וכמובן איראן מול ישראל ומדינות ערב המתונות.
כמו אהוד ברק שהחליט להוציא את צה"ל מדרום לבנון במאי 2000, כך דונלד טראמפ, בהחלטתו להוציא את הכוחות האמריקניים מסוריה בראשית השנה הקרובה, עשוי להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי ש"ברח" מפני האיראנים, ובכך הכתיר את בשאר אל־אסד כשליט סוריה, את איראן כשליטת הסהר הפורה ואת רוסיה כמעצמה מובילה, ולמעשה יחידה, במזרח התיכון.
אפשר להבין את טראמפ, שאינו רואה כל סיבה להוסיף לשפוך כסף, ובעיקר דם של צעירים אמריקנים, באזור כה מרוחק מן הבית, שלמרבית הציבור האמריקני אין כל עניין בו. מבחינה זו, לא מדובר בטראמפ האיש ובגחמותיו, שהרי הנשיא האמריקני אומר בגילוי לב ואף בבוטות את מה שמרבית האמריקנים חושבים; ובכל האמור בשאלה הסורית, מתברר שאין הבדל בינו לבין ממשל אובאמה.
כוחות אמריקניים בסוריה // צילום ארכיון: איי.אף.פי
המעורבות האמריקנית בסוריה נכפתה מלכתחילה על ארה"ב בניגוד לרצונה. בבסיסה לא עמד רצון לסייע לבני העם הסורי, שנטבחו בהמוניהם בידי משטרו של אסד, וגם לא כוונה לעצור את ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון. הופעת דאעש והאפשרות שיתקוף מבסיסיו בסוריה את ארה"ב גופא - כפי שעשה אל־קאעידה מאפגניסטן בספטמבר 2001 - היא שאילצה את האמריקנים לשלוח כוחות לסוריה. אלא שניגוד לאפגניסטן או לפלישה בעיראק, נמצאו הפעם לאמריקנים "פראיירים" מקומיים שהתגייסו ללחום בעבורם. וכך, במקום לשלוח מאות אלפי חיילים לסוריה ולבזבז מיליארדי דולרים, גייסו האמריקנים לצידם את השיעים בעיראק ואת הכורדים בסוריה, שנשאו בעיקר עול הלחימה בדאעש. עתה, ככל שהדברים אמורים בכורדים, האמריקנים השתמשו וזרקו.
ההתנהלות האמריקנית מלמדת גם על העולם הציני שבו אנו חיים. כולם מטיפים מוסר, אבל ברגע האמת איש אינו נזעק לסייע לאומות במצוקה. איש אינו מתעניין באמת בסבלם של אזרחי סוריה, ולאיש גם לא אכפת משאיפות הכורדים לאוטונומיה ולעצמאות. המעצמות הגדולות משתמשות בבעלי בריתן כשהדבר משרת את האינטרסים שלהן, אבל לרוב מפקירות אותם לגורלם כשאין להן עוד צורך בהם.
ארה"ב היא ידידה ובעלת ברית ראשונה במעלה עבור ישראל, אבל גם לידידות זו יש מגבלות ברורות. קשה, למשל, להניח כי וושינגטון תהיה נכונה באמת לשלוח כוחות להילחם - להבדיל מלסייע - את מלחמותיה של ישראל, אם האינטרס האמריקני, הממוקד בהגנה על ארה"ב מבית, לא יחייב זאת.
נקודת אור מסוימת היא נכונותה של מוסקבה לקבל אחריות. רוסיה אינה אויבת של ישראל, הגם שהיא מצויה בברית עם איראן ועם בשאר אל־אסד. ובכל זאת, הרוסים נכונים לפעול כדי לשמור על היציבות באזור, ובפועל הם עושים יותר משעשו האמריקנים. ובכל מקרה, זהו כרגע המשחק היחיד בעיר.
העולם שבו אנו חיים הוא ציני ואפילו אכזרי. אין סיכוי ותקווה למי שאינו חזק דיו להגן על עצמו. טוב שהדבר יובן בישראל, במיוחד עכשיו, משארה"ב "בורחת" מסוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
