סערה פקדה לאחרונה את רשת הציוצים: בגל"צ שודר ראיון שקיימה יעל דן עם קרוב משפחה של איסמעיל הנייה, בכיר חמאס, שהלין על כי נאסר על בני משפחה לצאת מרצועת עזה להשתתף בהלוויה.
גם אני הייתי שותף לאותו זעם. חיילי צה"ל נלחמים בחמאס, ואילו גלי צה"ל משדרים ראיון עם קרוב משפחתו של בכיר חמאס. הגיוני, לא? כיצד ייתכן שתחנת השידור הצבאית פותחת (שוב!) את המיקרופון כדי שמאזיניה, ובהם חיילינו, יקשיבו לתלונתו בן משפחה של האויב, בימים שבהם חיילינו לוחמים בו?
אני מבקש להיכנס לנעלי הממונה על יעל דן; בסמכותו לפסול את רעיון הראיון, וברצותו - יאשר לשידור. זו דילמה טעונת רגשות: האם לשוחח בשידור עם האויב, או עם מי שמדבר בשמו, בימים שבהם הוא מפיל חללים מקרב אזרחינו וחיילינו? עיתונאי מקצועי, לא ישראלי ולא יהודי, היה משיב בחיוב. מבחינתו, הראיון הוא חלק מהסיפור הישראלי־פלשתיני, שיש בו שני צדדים אויבים.
גם אצלי התעוררה בשעתו הדילמה. כמגיש מהדורת החדשות, נתבקשתי לראיין אחד מבכירי אש"ף, עוד בטרם הובאו לקבורה קורבנות טרור בחיפה. בתגובה, שכנעתי את העורך להמתין עם הראיון עד לימים רגועים יותר.
בניין גל"צ ביפו // צילום ארכיון: יהושע יוסף
עמיתיי למקצוע אולי יגיבו שזה צעד אנטי־עיתונאי, הסותר ציווי מקצועי, שעיקרו דיווח עובדתי על כל המתרחש. אבל לסיפור העיתונאי ולחוקי המקצוע יש עוד היבט מימים עברו. עיתונאי ערוץ 1 ז"ל שידרו את קולו המוקלט של יאסר ערפאת, למרות הוראת הממונים שאין להשמיע את קולו אך אפשר לדווח על תוכן דבריו. מאז מתראיינים בכירים פלשתינים ללא הגבלות בכל ערוצי השידור. ברקע מציאות שידור זו מונחת התשתית העיתונאית, שלפיה התפקוד המקצועי הוא בעדיפות ראשונה. כמו כן, יש "לדעת את האויב".
אז מדוע פרצה אותה סערה ברשת הציוצים? לדעתי, יש לכך רקע עמוק: היעדר יחסי אמון בין התקשורת לחלקים מקרב ציבור לקוחותיה. לא מעט צופים ומאזינים סבורים באורח מכליל כי התקשורת בישראל מזדהה עם האויב; היא פרו־פלשתינית ואפילו אנטי־ישראלית. "תשקורת!" רק סקר מדעי יוכיח אם סברה זו נטועה בקרקע המציאות.
בכל מקרה, לא יקרה דבר, וגם לא תיפגע העיתונאות המקצועית אם לא יתקיים ראיון עם נציג האויב בעוד הדם רותח ומן הבטן נשמעת הקריאה "נקמה!". ואולי גם על התקשורת לעשות צעד קטן אחד כדי להיטיב במעט את היחסים בינה ללקוחותיה. בימים רגועים, יחסית, גם אני שוחחתי בשידור עם בכירים פלשתינים, אך לא בשעה שקורבנות החפים מפשע עדיין מוטלים לפנינו. הרגשות עדיין סוערים.יעקב אחימאיר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
