לאן נעלמה ההסתדרות?

בשבועות האחרונים אנו עדים למבול ידיעות על ההתייקרויותהצפויות במשק.על שולחן הנאשמים הושב ראש וראשון, משה כחלון, שר האוצר. אחריו, כרגיל, המונופולים הגדולים (גם אם אינם מונופולים), היצרנים בכלל ורשתות השיווק. כן גם תאגידי המים וחברת החשמל הושבו כלאחר כבוד על שולחן נאשמי ההתייקרויות האחרונות.

כל ההתבטאויות בתקשורת עוסקותבייקור המוצריםובהשוואת מחיריהם למחירי אותם מוצרים במדינות אחרות. את עיקר החיצים נגד שר האוצר יורים כמובן אנשי האופוזיציה שאליהם מצטרפים מקורות עלומים מסיעת השלטון שהיא גם שותפה וגם יריבה: הליכוד.

במפלגת האופוזיציה הראשית, על פי הגדרת גודל הסיעה בכנסת – לא על פי התנהלותה, מפנים כמובן את התחמושת נגד ראש הממשלה. שר האוצר עוד עשוי להיות שותף קואליציוני עתידי אם מפלגת העבודה תחזור למעמדה.

לצד המחאה המפלגתית הידועה והמוכרת, יש אופוזיציונרים יותר קולניים, יותר מתוחכמים והרבה יותר יצירתיים. חלקם מתעב את ראש הממשלה וממשלתו ומפגין נגדו בכל עניין. חלקם בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית, נלהבים ומאמינים בשליחות שנטלו על עצמם – להציל את ישראל משלטון ההון האוכל, לדעתם, כל חלקה טובה במחוזותינו.

אלו וגם אלו לוחמים, כל אחד בדרכו וכל אחד על פי יכולתו בהתייקרות. כלומר במרכז המטרה של מאבקם, מופיעה עליית המחירים והם תובעים את הורדתם.

בהיותי חובב היסטוריה ונוסטלגיה, נזכרתי שפעם הייתה בארצנו תנועה חברתית ממוסדת. זו שנאבקה נגד כל עוול חברתי. תנועה שהובילה מאבקים מקצועיים ועמדה בחוד החנית של כל מאבק, ממש כעמוד האש ההולך לפני המחנה – ההסתדרות הכללית.

הפעם, ניסיתי לחפש קובלנה של ההסתדרות נגד גל ההתייקרויות ולא מצאתי. חשבתי לתומי שאולי החליטו בהסתדרות, מטעמים טקטיים, לא לנסות ולהיאבק נגד ייקור המוצרים, אלא להעמיד במרכז דווקא את הפיצוי על ההתייקרויות. חיטטתי בכל אתרי החדשות, דפדפתי בעיתונים, צפיתי במהדורות חדשות טלוויזיוניות בלופ ואפילו חיפשתי פוסטים בפייסבוק, שבהם מוצגת דרישה הסתדרותית לפיצוי מיידי על ההתייקרויות, ממש במשכורת דצמבר שמשולמת בסוף ינואר או בזו של ינואר אחרי שייקור המוצרים והשירותים יורגש בכיס.

יגעתי ולא מצאתי. קולה של ההסתדרות נדם. התייקרויות גדולות יש ופיצוי אין.

חורשי מזימות חשבו שאולי יש איזה תיאום מוקדם בין שר האוצר לבין יו"ר ההסתדרות לאור העובדה שבתקשורת מתפרסמות, מעת לעת, ידיעות על חבירה של ניסנקורן למפלגתו של כחלון. נכון או לא, ימים יגידו ועד אז יקבל כל אחד מהם החלטה בעצמו.

כיוון שקולה של ההסתדרות לא נשמע באוזניי, חשבתי שאמצא אצל המפגינים דרישה לפיצוי יחד עם ביקורת קשה על השתיקה ההסתדרותית בעניין זה וגם שם לא מצאתי דבר. ואז היו שלחשו באוזניי כי חלק ממובילי המחאה נגד ההתייקרויות שמכנים עצמם "מחאת האפודים הצהובים" – שם ששאלו ממחאה צרפתית יעילה יותר, המונית יותר ונכונה יותר – קשורים למפלגת העבודה, וזו אינה רוצה "לריב" עם יו"ר ההסתדרות. גם לגבי חשד זה ישפוט הציבור בעצמו.

דבר אחד לי ברור: לרוב נוסטלגיה היא דבר נעים להתרפק עליו, אבל עדיפה חדשנות מחשבתית. נראה שבעניין גל ההתייקרויות הצפוי, עדיף לחקות את העבר ולדרוש פיצוי מיידי על כל התייקרות. בין אם במוצרים ובין אם בשירותים. תוספת היוקר, כך קראו לזה פעם, תשיג שני יעדים חשובים: גם תמזער את הפגיעה בכיס וביכולתם של זוגות צעירים וגמלאים להתפרנס בכבוד וגם תביא את מי שמעלים את מחירי המוצרים והשירותים (החברות היצרניות והממשלה ותאגידיה) להרהור מחדש כי כל העלאת מחירים תתבטא בהגדלת ההוצאה לשכר.