ללמוד להיות יהודי

אדם לא בוחר להיוולד יהודי - בבגרותו יחליט אם ירצה להישאר כזה • מתחילים ללמוד קצת תנ"ך ומפרשים, וקצת משנה ומדרש, והיסטוריה של עמנו, ומעמיקים; אחר כך בוחרים מה לעשות בזה

1 נכון שהפוליטיקה הישראלית דוחקת, במיוחד השבוע, ואירועי הביטחון בצפון דוחקים אף הם. אבל בימים הבוערים האלה שהיתי בחו"ל, ומשם הדברים נמדדים אחרת, במונחים היסטוריים רחבים. הטיוטות ששרטטתי בראשי לקראת כתיבת הטור, נכנעו לבסוף לשאלות הגדולות יותר. 

חזרתי מכנס IAC) Israeli-American Council) בפלורידה. מדובר בארגון צעיר, המבקש לאגד את הישראלים החיים בצפון אמריקה ולחבר אותם לישראל, ועל הדרך לשמש כלובי פרו-ישראלי בוושינגטון. משנה לשנה הוא גדל, והפעם נכחו בכנס כ־3,000 נציגים מרחבי היבשת. יש משהו יפה בישראלים בחו"ל שחסר אצלנו: הם מקבלים את כולם כמות שהם, ללא תיוגים. כנראה המרחק מליבת הכור הרותחת בארץ, גורם לנינוחות הנפשית, לא לשפוט את האחר לפי סממניו החיצוניים או השתייכותו החברתית והפוליטית. 

זה שונה ממה שהכרתי בקרב יהדות ארה"ב היותר ותיקה, שם הפער בין רפובליקנים לדמוקרטים, ובמיוחד בין שמרנים לפרוגרסיביים, חריף במיוחד ומאפיל על שאר השאלות. בפלורידה, למשל, תמכו יהודים רבים במועמד הדמוקרטי אנדרו גילום, למרות שמדובר באדם עוין לישראל ובעל זיקה לארגונים תומכי BDS. השתייכותו הפוליטית של המועמד היתה חשובה  להם הרבה יותר מעמדותיו כלפינו. הישראלים, לעומת זאת, היו ברובם עם רון דה־סנטיס הרפובליקני, פרו־ישראלי מובהק שנכח בטקס העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. הוא הבטיח להילחם בארגוני החרם, ובוועידה אף נשא נאום ציוני שכמה וכמה פוליטיקאים ישראלים לא היו מעזים לשאת. 

 

2 הבדל נוסף היה במושבי הכנס. הישראלים (האורחים והמקומיים) התווכחו בקולניות, ואילו האמריקנים הוותיקים נזפו בהם. במושב על חוק הלאום התווכחתי עם פרופ' יפעת ביטון. התפרצנו האחד לדברי השני והתלהטנו. אני מודה, אני אוהב את יפעת ואת חריפותה; היא מפחידה אחוס"לים רבים (בצדק), ובאמת בוויכוח היא לא הכזיבה. לראשונה שמעתי טיעון ביקורתי רציני נגד החוק, ביחד עם הבנה מסוימת למניעיו. לא אכנס לזה, היו בטוחים שידעתי מה לענות (וגם יפעת חבטה בי). אני מזכיר זאת, מפני שאחד המשתתפים, אמריקני ותיק, שהתייחס רק לסוגיית הקרע עם יהודי ארה"ב, הטיף לנו על אופי הדיון המתלהם. בסדר. העדפנו להיות מהמתלהבים והאכפתיים, במיוחד בסוגיה כה חיונית לעתידנו וזהותנו, מאשר לאחוז בפלך הנינוחות המעושה של מבקר החוץ. כך גם אמרנו. לא הטחנו כינויי גנאי, והטיעונים היו רציונליים, גם אם נאמרו בהתלהבות. 

כשהתבוננתי בישראלים החיים שם, חשבתי לעצמי, שכך נראו קהילות יהודי ספרד והמזרח לאורך ההיסטוריה: חיים על קו הרצף היהודי, מהאדם המקפיד ביותר במצוות ועד למקל ביותר, ומה שביניהם. המונחים "דתי" ו"חילוני" קשורים למהפכת החילון שעבר העם היהודי במאות ה־18 וה־19, בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית נגד הכנסייה הקתולית במאות ה־16 וה־17, ותנועת הרנסנס. אלה הובילו למהפכת החילון באירופה (שפינוזה שלנו השפיע עליה). ביבשת הישנה נולד אדם שלא נודע כמותו - מנותק מהכנסייה ובחלקו אף חסר אלוהים. כך נולד הצורך בהגדרת ההבדל בין "דתיים" ל"חילונים". 

3 ובכל זאת, עשרות הפעמים שביקרתי בארה"ב, ואלפי השעות שעשיתי בחברת ישראלים שם, חיזקו בי את המחשבה שהנינוחות הזאת, אינה רק סובלנות מבורכת כלפי הבדלים דתיים; במובנים עמוקים היא גם מבטאת שטחיות ביחס לזהות היהודית. השטחיות הזאת מאפיינת גם ישראלים החיים בארץ, אבל המסגרת הישראלית היהודית (אגב חוק הלאום), מאפשרת לכסות על כך במידה מסוימת. בארה"ב, הזהות חשופה, מפני שהמסגרת אינה יהודית; כך נותר הישראלי תלוי בהחלטתו, כיצד לעצב את זהותו. 

אי אפשר לבנות על המשכיות הדור הבא, בלי חיזוק הזהות היהודית. תמיכת ההורים בישראל ואזהרות מפני מפלצת ה־BDS שתבוא ותאכל אותנו, אינן מספיקות לגבש זהות לאומית או דתית חזקה, אפילו לא מסורתית. לא ה־BDS מאיים על הישראלים, אלא ההתבוללות. קשה לדבר על התבוללות עם מי שזה לא מעניין אותו, או שסבור שמדובר ב"סוגיה גזענית". אבל אם איננו נותרים יהודים בדור הבא, לשם מה המלחמה, הקורבנות והניסיון לשמור על קשר עם המולדת בדור הזה? 

אדם לא בוחר להיוולד יהודי, אבל בהחלט נדרש בבגרותו להחליט, אם הוא רוצה להישאר כזה; ולא רק הוא, אלא ילדיו. המשורר דוד אבידן כתב: "שִׁיר הוּא דָּבָר/ שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר/ לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ/ כְּשִׁיר אוֹ כְּלֹאשִׁיר/ אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר// וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶּשִׁיר". אז אפשר לומר ש"יהודי הוא מה שאני קובע כיהודי" וזהו; אך זה לא ימנע את היעלמות דור הצעירים הבא מעַמֵּנוּ. ושוב: דבריי מכוונים לאלה מבינינו המבקשים לשמור על זהותם היהודית של ילדיהם. 

 

4 אז מה עושים?
ובכן, יש כרטיס ביקור לעם שלנו, שממשיך להיכתב גם בדורנו: אוצר הטקסטים, המנהגים, המסורות, הפילוסופיה, ההיסטוריה, הספרות והמוסר ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כפי שזכינו אנו לרשת. אי אפשר להקל בזה ראש. לא חייבים להיות דתיים כדי לקרוא; לא כפולקלור שטחי, אלא כטקסטים המְחַיִּים את לומדיהם ומציידים אותם בכלים רוחניים ומנטליים שיעזרו להם לבחור להישאר בתוך עַמָּם. אי אפשר לומר דבר רציני על העם היהודי בהווה ובוודאי על עתידו, אם לא מכירים לעומק את רוחו, נפשו ו"אישיותו" הקולקטיבית, כפי שהן באות לידי ביטוי בטקסטים האלה.  

חנוכה היום. בניגוד לדעת כמה חוקרים, מלחמת החשמונאים במאה השנייה לפנה"ס לא פרצה בשל גזרות הדת של השושלת הסלווקית, אלא למען עצמאותנו הלאומית, שמכוחה יכולנו לחזור ולקיים בחופשיות את מנהגינו ואמונתנו. במאה ה־12, בעומק הגלות, כתב הרמב"ם (הלכות מגילת חנוכה, פרק ג), שעיקר החג הוא על הניצחון והעצמאות המדינית: "...וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום ('מלכי יוון'), והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני". הנה סדר הדברים: ניצחון צבאי (גברו... והרגום), שלטון (מלך) וריבונות מדינית (מלכות). 

הדלקת נרות חנוכה היא אחד המנהגים הנפוצים בעם היהודי, גם בקרב הרחוקים מאוד משמירת מצוות. אפשר להדליק נרות ולומר שהאור ינצח והחלשים ינצחו וכהנה אמירות כלליות שכוחן יפה (כמעט) לכל עם ותרבות; בזה לא ננצח את חושך ההתבוללות ואת שכחת הזהות היהודית. ואפשר להחליט שמתמודדים ברצינות עם האוצר הגדול הזה: מתחילים ללמוד קצת תנ"ך ומפרשים, וקצת משנה ומדרש, והיסטוריה של עמנו, ומעמיקים בהבנת המנהגים. אחר כך אפשר להחליט מה לעשות בזה, אבל ראשית - ללמוד. 

לטעמי, זאת המשימה הראשונה בחשיבותה של ה־IAC. לאחר מכן, יהיה קל להתחבר למדינת ישראל ולהילחם למענה גם בנכר. כך לימדנו משה בנאום הפרידה (דברים ל, יא-יד): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת... לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". 

גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו