עשו מהדתה סיפור משלכם

מאז נכנס למערכת החינוך, הבן שלי דוביק (5 וחצי) שמע לא מעט על אלוהים, למד ברכות, הכיר את סיפור הבריאה ועוד מעשיות וסוגיות שלא בהכרח היה נחשף אליהן אצלי בבית, בטח שלא בגילו. תחילה חלפו גם בי מחשבות מטרידות על מה שמכונה הדתה (עם מירכאות או בלעדיהן). אבל לאמיתו של דבר, לא התרגשתי מדי ולא עשיתי מזה סיפור.

בעצם, החלטתי לעשות מזה סיפור - אבל סיפור משלי. כך, למשל, כששאל דוביק מהי תפילת הדרך, השבתי שזו תפילה שאומרים אנשים דתיים בנסיעה. כשסיפר שהגננת המחליפה דיקלמה איתם ברכה אחרי האוכל, הסתקרנתי איך הדבר נעשה, ואז מסגרתי זאת כמנהג שיש כאלה שעושים וכאלה שלא. וכששאל איפה נמצא האלוהים והאם הוא בשמיים (תוך שהצמיד את מצחו לשמשת הרכב ועיניו תרות מעלה אחר האלוהים), עניתי שאיני יודע ואולי כלל אינו קיים. בנסיעה לגן חלפנו יום יום דרך שכונה חרדית, וכך נוצרה הזדמנות לשוחח על ההבדלים (מה עושים בשבת?) ועל המשותף.

הנקודה היא שכל אחד יכול למצוא דרך משלו לעבד את התכנים הדתיים עם ילדו; המפתח הוא לדבר על הסוגיות בלי לחץ או חשש. פשוט לשים אותן על המדף שמתאים לכל אחד, כי כהורים זה לא רק מתפקידינו אלא גם ביכולתנו. אדרבה, עוד יכולה לצמוח תועלת בלתי צפויה אם התכנים האלה יעובדו, בדיאלוג פתוח וסקרני, כבר בשלב מוקדם.

חשבו על כך: לימים, בגיל ההתבגרות או מאוחר יותר, התכנים הדתיים יחדלו להיות האנטיתזה של מה שנלמד בבית חילוני ולכן יהיו מושכים פחות. כלומר, בתקופות של מרד בחינוך ובאורח החיים של הבית, התכנים הדתיים לא יהיו בגדר הפרי האסור והנחשק (דמיינו את החילונים הקיצוניים ביותר אשר יום אחד מאבדים טעם, ובחזרתם בתשובה הופכים לקיצוניים שבמאמינים). כך העוקץ המפתה יקהה ויאפשר מנעד בחירה עם פחות שברים בין־דוריים. ועוד לא אמרנו מילה על כך שעניינים כאלה הם כר פורה לפניני הדמיון הילדי (דוביק לפני שנה וחצי: "אבא, האם אתה אדני?"; דוביק השבוע: "ואז אלוהים יצא מהבקבוק כמו ג'יני ב'אלאדין'").

אם מניחים בצד את האופן שבו מוכנסים תכנים דתיים למערכת החינוך הממלכתית (טענות על עמותות חיצוניות ופעילויות ללא הסכמת הורים) ואת המקרים שבהם הנרטיב הדתי־מיתי בא במקום זה החילוני־מדעי (זו דיכוטומיה פשטנית, אבל הרעיון מובן), אפשר להפוך אותם להזדמנות לשיחה ולעיבוד משותף.

ואם מרחיבים עוד קצת את הצמצם, זימון תכנים דתיים יאפשר להציג תפיסה מגוונת ומכילה של היהדות ויעניק לילדים אופציה תרבותית שלא תהפוך לחלופה של סכום אפס. אבל לפי שעה, די בכך שלא נילחץ, ושכהורים ניקח פיקוד. לא הכל שטיפת מוח, וגם לנו יש תפקיד.