הפרת אמונים ב"כנופיית שלטון החוק"

בשנת 2001 שקל אריאל שרון את מינויו של ראובן ריבלין לתפקיד שר המשפטים. ריבלין לא נתפס אז כמקורב לאליטה המשפטית, ונראה שמינויו האפשרי היה לצנינים בעיני חסידיה. נפתחה נגדו חקירה בגין הפרת אמונים שהסתיימה בלא כלום, אך מינויו סוכל. 

ב־2003 טבע ריבלין בראיון עיתונאי את המונח "כנופיית שלטון החוק", והתריע מפני תופעת סיכול המהלכים הפוליטיים באמצעות חקירה. "יש פה איום על הדמוקרטיה דווקא על ידי מי שמדברים בשם הדמוקרטיה", הזהיר, "ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה ומתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית. ואז יוצרים נגד האדם סטיגמה ומדליפים לעיתונים באופן סלקטיבי מהחקירה".

במאמר דעה שפרסם ריבלין ב־Ynet ב־2009, הרחיב את תיאורו גם לבית המשפט: "הפנאטיות שבה מתנהל 'שלטון החוק', שבה הוא נלחם בחירוף נפש בכל ניסיון להגדיר (אפילו לא להגביל) את סמכויותיו, את מקורן ואת היקפן, מזכירה חצר חסידית קנאית. חייליה הפוליטיים של 'מפלגת שלטון החוק' מזכירים בהתנהגותם, בתגובותיהם האוטומטיות, חסידים קנאים".

בית המשפט העליון // צילום: מארק ישראל סלם

ריבלין לא היה היחיד. בספרו "הארנק והחרב" מספר פרופ' דניאל פרידמן על סילוקו של שר משפטים אחר שלא היה לרוחה של "הברנז'ה": "מייד לאחר שנתניהו הקים את ממשלתו הראשונה ביקש שר המשפטים, יעקב נאמן, כנראה בעצה אחת עם ראש הממשלה, להחליף את היועץ המשפטי מיכאל בן־יאיר, שמונה על ידי ממשלת רבין. ואולם, לפני שנאמן החליף את בן־יאיר התברר שהיה זה דווקא נאמן שהוחלף, לאחר שסולק מתפקידו באמצעות כתב אישום שלא היתה לו הצדקה". כידוע, גם פרידמן, שהיה קודמו של נאמן בתפקיד שר המשפטים, שבע מרורים בעת כהונתו בשל הסתייגותו מהלכי הרוח היומרניים של היועץ המשפטי, הפרקליטות ובית המשפט. 

אמצעי בולט המשמש לסילוקם של מבקרי השותפות שופטים־פרקליטות־משטרה־תקשורת הוא סעיף 284 בחוק העונשין, המטיל עונש של שלוש שנות מאסר על "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים". כבר נשפכו מילים כמים על עמימות המושג "הפרת אמונים"; אפילו האקטיביסטים שבשופטי בית המשפט העליון העלו תהיות. כתב השופט אליהו מצא בפסק הדין השני בעניינו של שמעון שבס: "משלא נמצא יסוד לקבוע באיזה מעשה ממעשיו חרג מסמכותו או סטה מחובתו לפעול לקידום האינטרסים הציבוריים שעליהם הופקד, מן הדין היה להסתפק בהעמדתו לדין משמעתי". השופט מצא היה במיעוט מול שמונת השופטים האחרים, שהרשיעו את שבס בפלילים אף על פי שהסבירו כי "גבולותיה של הפרת אמונים מעורפלים". ניסיון לתיקון החקיקה ולהבהרת המושג המעורפל ב־2009 לא צלח.

במאמר שפרסמה בכתב העת "משפט ועסקים" ב־2014, הסבירה פרופ' מרים גור־אריה כי האופן שבו מפרש בית המשפט את המושג "הפרת אמונים" איננו אלא ניצול העמימות, הפוגע בערכי היסוד של השיטה ובזכויות האדם: "העבירה של הפרת אמונים היא עבירת־סל שיסודותיה אינם מוגדרים... הנשיא ברק (בדעת רוב) בחר במודע לא לתת לעבירה פירוש מצומצם..." גור־אריה מסבירה את השימוש בעמימות כ"רטוריקה מוסרנית... המנוגדת למושכלות יסוד הנוגעות בהצדקות שיש למדינה ליברלית בבואה להשתמש בכוחו הכופה של המשפט הפלילי".

כל מי שעיניו בראשו מודע לכך שאלה שרוממות שלטון החוק, עקרונות היסוד של השיטה וזכויות האדם בגרונם, לא חדלים מלפגוע בשלטון החוק, בעקרונות היסוד של השיטה ובזכויות האדם בהחלטותיהם ובמעשיהם. בהמשך להגדרתו של ראובן ריבלין, אין מנוס מהמסקנה שאנשי "כנופיית שלטון החוק", המעוותים במכוון את הכתוב בחוקי המדינה, המנצלים כל הזדמנות להאדרת עוצמתם, המתעמרים שוב ושוב בנבחרי הציבור, והמעזים פניהם כלפי הרשות המחוקקת וכלפי הרשות המבצעת - אינם אלא מפירי אמונים הטובלים ושרץ בידם. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו