ב"סורת יוסף" מספר הקוראן כי "בנפש יעקב" (אבינו) היו תשובות לשאלה כיצד ייכנסו בניו מצרימה בביטחון. "עניין (נסתר) בנפש יעקב" הפך למטבע לשון בערבית, המסמן תוכנית חשאית. חמאס מנסה לפענח את צפונות כוונותיה של ישראל, ופוחד שהמשימה הנועזת שנוהלה בחאן יונס היא חלק מהכנה מודיעינית למכה קטלנית שבוא תבוא.
גם אצלנו עוסקים הנרגנים בחידת "נפש יעקב". אחד הפירושים הנפוצים ל"פני הדור כפני הכלב" שבתלמוד הוא, שבמקום שמנהיגי העם יסתכלו קדימה ויובילו - הם מתנהגים ככלב, ההולך לפני בעליו אך מסתכל אחורה, לעמוד על כיוון תנועתו.
במצב ה"הסדרה" מול עזה עלתה השאלה, מהו מנהיג? אכן, מנהיג אמיתי הוא זה המוכן - בצער - לאבד את תמיכת מצביעיו, ואף לסכן את יציבות שלטונו, ובלבד שיעשה מה שדרוש לעמו.
אלא שאצלנו אפילו זר היה מתבלבל: אם ישראל תוקפת בעזה, כי אז "רודפי השלום" מלינים על הקרבת חיילינו ב"עוד סבב נמהר של שפיכות דמים לשווא" ומתלוננים על היעדר "מידתיות" הומנית ועל הסירוב האווילי להידבר עם "המתונים".
אם ישראל נמנעת ממתקפה - בשל שיקולים ביטחוניים, המקובלים גם על הצבא והשב"כ - באים בתלונות על "מורך לב", רפיסות והיסוס. באורח פרדוקסלי, במקרים כאלה דווקא דוברי השמאל תבעו את ליטרת הדם, וסופם לטרוף איש את אחיו בעבור שלל (השלטון) שכלל לא ניצוד.
חמאס משול למפלצת שבכלוב; הוא לא יתאדה ולא ניתן לרצותו. אין במשנתו זכר להומניזם או למתינות. מורשתו הדתית בנויה על הרס ישראל, הרג אזרחיה, אינוס נשותיה וביזת נכסיה. חמאס מתייחס למלכוד המוסרי שכפינו על עצמנו ככותונת משוגעים, כעדות לטיפשותנו וכנקודת תורפה.
חרדתה של מדינת ישראל לדימויה בקרב האומות מאפשרת לו סחטנות ונביחות רהב. כמהלכי הונאה הציג חמאס "אמנה חדשה" וטען שניתק את קשריו עם האחים המוסלמים, אבל בכיריו יעדיפו לאבד שתי עיניים ובלבד שישראל תאבד עין. וכמו "הנוסע השמיני", מגדל חמאס תרביות בדמותו, המתוכנתות לחיסולנו.
נכון, הלב רותח והאצבע על ההדק מלבינה לנוכח ההבלגה בדרום, אך אין למהר. אנחנו יודעים ש"הסבלנות טובה" ו"כל כלב יבוא יומו". בינתיים, העולם המערבי שוקד על צעדי סיכול כלפי מובלעות האסלאמיסטים "בבית" ורודף אחריהן גם במזרח התיכון. סופו של חמאס להיתפס בעולם כגרורה אסלאמית סרטנית שהאינטרס העולמי מחייב לרסנה.
בינתיים, "טובה" מחלה כרונית מוכרת כחמאס, מגידול פרא מופרע דוגמת דאעש. לפיכך, שרידות חמאס מוחלש, המחויב לאוכלוסייתו, עדיפה גם לנו ואין צורך להעמיד לו חלופות. כיוון שחמאס, כמו ההידרה המיתולוגית, מצמיח ראשים חדשים, חייבים לעיתים "לקטוף גולגולות ממאירות שהבשילו" אצלו, בנוסח אל־חג'אג' מושל עיראק.
הרעיון להשליט את אבו מאזן ואנשיו על עזה, לאחר שגורשו או נמלטו ממנה בעור שיניהם, הוא מטופש. הרי הרש"פ, בדומה לחמאס, מאמינה בתוכנית ה"שלבים", המאבק המזוין, ה"שיבה" וירושלים. הסכיזופרניה הדו־ראשית שיוצר חמאס מובילה דווקא למצב שלפני ה"כיבוש": שומרון ויהודה פונה אל ירדן, ועזה למצרים.
יש לנצל את יתרוננו הטכנולוגי ולא להכניס חיילים לעזה. יש לבטל את מבצעי "הקש בגג", חבל על הכסף והפגזים. מאידך, יש לפרסם "מחיר למשתכן העזתי" כאינדקס נדל"ן ארגוני, נכסי מיליונרים ואחריהם רבעים המשיקים לגבול. נהירת המונים מאזור מוכה תשחק את חמאס, השקוע ממילא בביוב ובהריסות.
כשיש הרתעה לא צריך הסדרה שתאפשר לחמאס להתחמש. עקרון המידתיות מתאים לצביעות הדיבור התקין. המערב הצבוע יודע מניסיונו שרק מכות לא מידתיות מביאות להכרעה. ובעוד הכלבים נובחים, השיירה הישראלית עוברת. שיר החנוכה מכוון לעיתוי המכה: "לעת אכין מַטְבֵּחַ מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ, אז אגמור בשיר מזמור". סבלנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו