120 שנים לביקור הקייזר: אפילו הצילום היה מבוים

ב־11 באוקטובר 1898 יצאה היאכטה המלכותית של הקייזר וילהלם השני, אחד המלכים הפחות נבונים באירופה של שלהי המאה ה־19, בדרכה אל המזרח התיכון שבשליטת "האדם החולה על הבוספורוס", כפי שכונתה האימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. הביקור נחשב בארץ לאירוע היסטורי, והתמונה של הקייזר המגונדר, יושב על סוסו ומשוחח ממרום אוכפו עם הרצל שלנו המסיר את כובעו לכבודו, נקבעה לנצח בספרים שמהם למדנו על תולדות הציונות.

אלא שהביקור לא קידם את העניין הציוני, ואחת הסיבות לכך היא פגישתו של הקייזר עם הסולטן הטורקי בקונסטנטינופול (איסטנבול) בדרכו לישראל. וילהלם השני היה אנטישמי פרו־ציוני. על הדו"ח שקיבל על אודות כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ב־1897, רשם: "אני בהחלט מסכים שהיהודונים יהגרו לפלשתינה". הוא כל כך התלהב מן הרעיון, עד אשר החליט כי בביקורו בירושלים, במהלך פגישתו עם הרצל, יכריז על עצמו כפטרון היהודים החיים בארץ.

אלא שהסולטן עבדל חמיד השני (שהיה מפורסם בטבח שעשה בארמנים, ולכן כונה "הסולטן האדום", ובפחד שלו מן החשמל, אשר גרם לו לאסור שימוש בחשמל בכל רחבי האימפריה העות'מאנית) התנגד לכך בתקיפות וגרם לקייזר לגנוז את תוכניתו. אפילו התמונה המוכרת כל כך של הקייזר וחוזה מדינת היהודים בפתח בית הספר החקלאי מקווה ישראל, לא היתה אותנטית. דוד וולפסון, איש עסקים יהודי שהעריץ את הרצל ולימים ירש אותו בתפקידו והעניק את שמו לרחובות רבים בערינו, לא היה צלם מקצועי והתרגש מאוד לראות את הקייזר, וכשהאחרון דיבר אל הרצל מסוסו צילם אותו בלי שהרצל נכנס לתמונה. וולפסון לקח את החוזה ליפו הסמוכה וצילם אותו על גג בית, כאשר כובעו בידו והוא מביט אל השמיים הריקים. אחר כך הצליח לעשות פוטומונטאז' ולגרום לדורות של תלמידים חרוצים להאמין כי השניים באמת צולמו יחדיו.

קשה לתאר מה נעשה כאן לקראת ביקור הקייזר. הטורקים פרצו לכבודו שער חדש בחומת העיר העתיקה בירושלים, הקימו עבורו מזח חדש בנמל חיפה, הכשירו את הדרך מחיפה ליפו עבור כרכרות הפמליה, ומתחו קווי טלגרף כדי להבטיח לקייזר את הקשר עם גרמניה. הם הטילו על חברת תומאס קוק את הטיפול בצד הטכני של הביקור, ובכל מקום שבו חנתה השיירה הגרמנית הוקמו למענה 26 אוהלים מרווחים ושישה אוהלי סלון. את ירושלים ניקו מאשפה שהצטברה בחלק מרחובותיה במשך עשרות(!) שנים, וקרצפו אותה למען הקיסר ולמען 3,000 האורחים שבאו לחלות את פניו. בתי המלון בירושלים מלאו עד אפס מקום והקימו אוהלים בחצרותיהם כדי לענות על הביקוש. נוודים מובטלים הוחזרו לארצות מוצאם וכלבים נובחים סולקו מירושלים.

"הקיסר עמד וחיכה לנו", כתב הרצל, "לבוש מדים קולוניאליים אפורים, על ראשו קסדה מצועפת, כפפות חומות לידיו, וגם - כמה משונה - שוט רכיבה בידו הימנית". את נאומו מסר הרצל מבעוד מועד לראש לשכתו של הקייזר, וזה עקב אחר כל מילה לבל יסטה מן הנוסח המוסכם. אחר כך דיבר הקייזר והדגיש את חשיבות הצל והמים, תוך שימוש במושגים טכניים מתחום הייעור שהצחיקו את הרצל. בסוף דבריו הקצרים הוסיף: "התנועה שלך, המוכרת לי היטב, יש בה רעיון בריא"... וזהו. רעיון החסות הגרמנית נקבר.

אז מה בכל זאת נשאר? הטורקים הבטיחו להקים בית חולים על שם אוגוסטה ויקטוריה, רעיית הקייזר, ומימשו את הבטחתם כמה שנים מאוחר יותר, ואילו רחובות ירושלים הוארו בחשמל, על פי אישור מיוחד של הסולטן הפחדן. וגם השער החדש בחומת העיר העתיקה עדיין קיים.