פגישתו הקרובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שעליה נמסר בישיבת הממשלה האחרונה, תהיה מן החשובות שקיימו השניים בשנים האחרונות. על הפרק תעמוד לא רק שאלת הבטחת המשך חופש הפעולה של ישראל בסוריה, אלא גם עתיד יחסי שתי המדינות לאחר שנקלעו למשבר עמוק בעקבות הפלת המטוס הרוסי בידי מערך ההגנה האווירית הסורי.
לדיווח על הפגישה מתווסף דיווח בעיתונות הערבית, שלפיו הציעה רוסיה לתווך בין ישראל לבין איראן כדי להפחית את המתח בין שתי היריבות, ואולי להגיע להבנות ולשרטוט קווים אדומים ביחס לפעילות האיראנית בסוריה. בכך יהיה אפשר למנוע פריצת עימות ישראלי־איראני, הנראה לרבים כבלתי נמנע וכשאלה של זמן.
אפשר כי מוסקבה הגיעה למסקנה שדי בצעדי ה"ענישה" שנקטה כלפי ישראל, הן הטון הנוזף וחשוב יותר - אספקת טילי S-300 למערך ההגנה האווירית הסורי, העתידים לצמצם את מרחב הפעולה הישראלי בשמי סוריה.
נתניהו ופוטין עתידים אפוא להיפגש כידידים ותיקים, אבל חשוב שישראל תפיק לקחים מהתקרית וממה שקרה בעקבותיה. נראה שהתקרית היתה רק תירוץ לרוסים וזרז לצעדים שהתכוונו לנקוט בכל מקרה עם סיומה הקרב של המלחמה בסוריה - הן הטלת הגבלות על חופש הטיסה של חיל האוויר והן אספקת נשק מתקדם לסורים.
צריך לזכור שראשיתם של יחסי ישראל־רוסיה עם הקמת המדינה היתה ב"ידידות מופלאה". רוסיה ולא ארה"ב התגייסה לצד המדינה שנולדה וסיפקה לה נשק, גם אם לא ישירות אלא באמצעות צ'כוסלובקיה.
היא גם התירה עליית מאות אלפי יהודים ממדינות מזרח אירופה שנמצאו אז בשליטתה. רוסיה, או ליתר דיוק, בריה"מ, עשתה זאת לא מ"אהבת מרדכי", אלא בעיקר משנאה לבריטניה ולבעלות בריתה בעולם הערבי.
אלא שעד מהרה שינתה בריה"מ את דרכה. ישראל סירבה להפוך לגרורה סובייטית, כפי שקיוו הרוסים, ואילו במדינות ערב, דוגמת מצרים וסוריה, קמו משטרים מהפכניים של קציני צבא אנטי־מערביים. אלה ביקשו אחר נשק, ובריה"מ מיהרה לספקו.
הנשק הרוסי סייע לבריה"מ להיאחז בעולם הערבי, אבל תרם להחרפת המתיחות בין ישראל לבין הערבים, וסופו שדרדר את האזור למלחמה. כך ב־1956, וכך גם ב־1967. התוצאה הבלתי נמנעת היתה הידרדרות היחסים בין ירושלים למוסקבה, עד שאלו הגיעו ב־1967 לנתק מוחלט.
אף שהנשיא הרוסי אינו מסתיר את רצונו להשיב את ארצו לימי הזוהר שידעה כמעצמה עולמית, רוסיה של פוטין איננה בריה"מ, בוודאי בכל האמור לגבי ישראל. אבל דברים רבים נותרו במוסקבה כשהיו.
ראשית, האיבה היוקדת של הביורוקרטיה המדינית והצבאית למערב ולארה"ב. ישראל, אם תרצה או לא, נתפסת במוסקבה כחלק מהגוש המערבי. שנית, ההכרה שמכירת נשק מתקדם היתה ונותרה קלף מנצח בידי הרוסים, בניסיונם להרחיב את השפעתם בעולם, וממילא גם במזרח התיכון.
ובהקשר זה חשוב להזכיר כי ישראל היא אמנם מדינה שמוסקבה מקיימת עימה יחסי ידידות, אבל איראן היא בעלת הברית האסטרטגית שבעזרתה מנסים הרוסים לשוב אל המזרח התיכון. ולבד מכך, לאיראן ולרוסיה יריב משותף - ארה"ב.
האינטרס הישראלי הוא כמובן לשקם את ההבנות עם מוסקבה, ויותר מכך - את יחסי הידידות עימה. אבל בה בעת חשוב להבין את האתגר שעימו תיאלץ ישראל לשוב ולהתמודד בהקשר הרוסי גם בעתיד.
בהקשר זה חשוב לזכור כי בניגוד למערכת היחסים שמקיימת ישראל עם ארה"ב - המושתתת על תמיכה איתנה של דעת הקהל האמריקנית בישראל, לצד מערכת איזונים בין הממשל לבין הקונגרס המבטיחה אותם מפני תנודות בלתי צפויות - ברוסיה הכל מתחיל ונגמר בקרמלין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו