"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כן, גם הקורבן נושא באחריות

,עודכן

אם החבר שהרכיב את ארי נשר ז"ל על האופניים החשמליים זועמת על המשטרה בגלל שזימנה את בנה לחקירה באזהרה. "בני עבר אובדן קשה, אך המשטרה מנסה להפיל עליו את התאונה", אמרה. במילים אחרות, האם מאשימה את המשטרה ב"האשמת הקורבן".

אני מבין את התרעומת של האם כלפי המשטרה. גם האובדן שחווה החבר של ארי ז"ל ברור לי. הוא יצטרך להתמודד כל חייו עם כך שהרכיב בניגוד לחוק את חברו - עובדה שלא היא שגרמה במישרין למותו, אך נסיבתית היתה חלק מההתרחשות הרת האסון. אבל זה שמבחינת האם מדובר ב״האשמת הקורבן״ מובן לי פחות, שלא לומר מקומם.

נכון שבמקרה הזה, אם נהג יצחק אספה בניגוד לחוק (היה שיכור, נהג במהירות מופרזת, פגע וברח – או שלושתם יחד) האחריות לגרימת מוות, אם תוכח, תהיה שלו. מזווית אחרת, נכון גם שסוגיית האופניים החשמליים היא מחדל מתמשך של המדינה, שרק כעת טורחת להסדיר את הנושא כאילו הפציעו האופניים החשמליים בכבישים ביום מותו של ארי המנוח (אם כי שום רגולציה או תקנות או שיפור תשתיות לא יעזרו אם הצעירים יקחו סיכונים לא סבירים). עם זאת, אסור ש״האשמת הקורבן״ תהיה בגדר שטר מחילה וזיכוי מראש מהאפשרות אפילו להיחשד (!) שמא חלק מהאחריות לטרגדיה, גם אם עקיף, מוטל גם על כתפי המרכיב.

שליפת הטיעון נגד האשמת הקורבן אינה רק ביטוי לסערת רגשות מובנת מצד הורי הנער המעורב בתאונה. על "האשמת הקורבן" יש טאבו של ממש בשיח. זו רוח הזמן, שנוחה לזכות מחמת הסבל בלבד ולהעניק לו, לסבל, משקל שמאפיל על כל היבט אחר (אחריות אישית או שיקול דעת, לדוגמה). אלא שהטאבו על "האשמת הקורבן" מחלק את העולם מראש ובאופן גנוסטי כמעט לקטגוריות נקיות, חד-משמעיות ויציבות באופן לא מציאותי של טוב ורע. כאילו שאי אפשר – ובעצם לא ייתכן - להיות גם קורבן וגם אשם בעת ובעונה אחת. אם תרצו דוגמה מתחום אחר אך אקטואלית יחסית: היזכרו בחוק השואה הפולני, שהיטיב להעצים את קורבנוּת הפולנים מול הנאצים תוך טשטוש אחריותם של פולנים רבים לרדיפת היהודים בשואה.

אז אנא, המשטרה יכולה לנהוג באופן שייתפס כבלתי רגיש ואפילו יעורר זעם, אבל התפקיד שלה הוא להשלים את החקירה ולקבוע את סוג האחריות ומידתה אצל כל המעורבים - ולא לטפל בטראומות נפשיות קשות. במלוא הצער, לעתים גם מי שסובל אובדן צריך לתת את הדין. אני, מכל מקום, מאחל לכל המשפחות המעורבות שהאסון יתעכל ויישאר מאחוריהן, נפשית וחוקית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

דוד ברון

ראש דסק החוץ של "ישראל היום"

כדאילהכיר