זה היה ההפסד האכזרי ביותר בהיסטוריה של נבחרת ישראל. 0.4 שניות היו ההבדל בין ערב חלומי של הדור החדש והמבטיח של נבחרת ישראל ואחד מהניצחונות הגדולים שלנו - לתחושת תסכול קשה. איך אנחנו הצברים, שמתגאים תמיד בחוכמה שלנו, מפסידים בצורה טיפשית ביותר משחק שהיה בידיים שלנו?
כולם צעקו לתומר גינת להחטיא את זריקת העונשין השנייה ביתרון ישראלי, 90:92, וגינת, קצת בגלל חוסר ניסיון, לא פגע בחישוק ונתן לגרמנים את האפשרות לקבל את הכדור במחצית המגרש שלנו. גינת היה צריך רק לפגוע בחישוק - והניצחון היה שלנו. ואולי בכלל היה צריך לקלוע, כי יותר קשה לקלוע שלשה ב־0.4 שניות מאשר האלי־הופ.
בפסק הזמן קטש הכניס את שגב, כדי שילחץ על דניס שרודר שמסר את הכדור. שגב היה צריך לקפוץ על קו החוץ ולהפריע לשרודר, ואז השופטים היו מורים על הוצאה נוספת, והיינו רואים את התרגיל של הגרמנים. שגב לא לחץ מספיק (ואולי צ'וברוביץ' הגבוה יותר היה צריך להיות שם), ובמקום לצופף פנימה, ג'ייק כהן נחסם והגרמנים הישוו. במצב כזה הנפילה המנטלית קשה מדי, ואת ההארכה הגרמנים ניצחו בקלות. נתנחם בכך שלא היינו עולים גם אם היינו מנצחים.
למרות האכזבה האדירה, 39:59 דקות ושש העשיריות היקנו לנו תחושה שיש עתיד טוב לכדורסל הישראלי. בלאט שלט בנבחרת, זוסמן היה בכל מקום, נמרוד לוי ביצע קפיצת מדרגה, שגב קלע מחצי מרחק ומהעונשין וג'ייק כהן היה פנטסטי. בגישה, בלחימה ובקליעה. החזרה של הנבחרת בחמש הדקות האחרונות מפיגור 88:81 לעמדת ניצחון היתה לא פחות גדולה מה־23 ההפרש שהנבחרת ייצרה ב־22 הדקות הראשונות, וגרמנו לנו לצבוט את עצמנו. הרי אמרו לנו שזה הסגל הכי חלש של נבחרות ישראל לדורותיה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
