מדד המחירים כבר לא משקף את המציאות

מדדי המחירים לצרכן יורדים לא רק בישראל. זה קורה בכל העולם, אבל מה זה אומר על החשבונאות בבית שלכם? האם זה אומר שעלות המחיה שלכם אכן יורדת? בכלל לא בטוח. הסעיפים המרכיבים את המדד ומשקלם במדד הוא ממוצע של כ־12 אלף משפחות, אבל מטבעו של ממוצע של פרטים כל כך הטרוגניים שהוא אינו מלמד דבר על הפרט.

שיטת האיסוף הזו ישנה מאוד וספק אם היא משקפת נאמנה את ההוצאות לאשורן - זאת נוסף על בעיית הממוצעים. אם ניקח למשל סעיף מרכזי וחשוב - הדיור, הרי הממוצע בין משקי הבית שמחזיקים דירה בבעלותם לבין אלה החיים בשכירות לא אומר דבר. לצורך החישוב, גם בעלי הדירות מדומים למי שגרים בשכירות בדירה של עצמם, כי זו אכן העלות האלטרנטיבית שלהם. אבל השינויים במחירי השכירות המדומים האלה לא באמת משנים דבר וחצי דבר בעלות השוטפת של אותם משקי בית. אם אתם משק בית צעיר בתל אביב סביר להניח שההוצאה הגדולה השנייה, או השלישית שלכם, היא על ארוחות מחוץ לבית. ארוחות אלה נספרות במדד המחירים לצרכן בסעיף "מזון", שכולו מחזיק כ־14% מהמדד.

ומעבר לכל, המדד מתאים לשווקים קטנים ולא משוכללים שבהם היתה נאמנות למותגים והיה הגיוני לעקוב אחר השינויים במחיריהם. אלא שכיום בשווקים הגלובליים קצב החלפת המוצרים מסחרר ומבלבל כל שיטת מדידה. ירידת מחירי הטלוויזיות לא בהכרח מייצגת ירידת מחירים, אלא שינויים רחבים יותר - את הטלוויזיות קונים עם מערכת שמע נפרדת, וגם אם עלות הרכישה שלהן ירדה העלות השנתית שלהן כנראה עלתה, מכיוון שמחליפים אותן בתדירות גבוהה יותר. בכל חודש מבלי לשים לב לכך אנחנו רוכשים עשרות מוצרים ושירותים שלא רכשנו בעבר ולכן הם מבטאים הוצאה גדולה יותר, מבלי שהם מייצגים עליית מחירים.