המסקנה: עדיף להיות אנדרדוג

1.חבל. זה היה משחקה הטוב ביותר של נבחרת ישראל בעידן עודד קטש. אחרי סיבוב שלם של משחקים שאליהם הגענו בציפיות גבוהות ופייבוריטים בעיני עצמנו (מה שגרם להתרסקות על הגבות באסטוניה ופעמיים מול יוון), הפציעות הרבות והחיסורים (חמישיית החסרים: מקל, פניני, מנקו, דיברתולומיאו ואלטיט היא חמישייה שהיתה רצה הערב לא מעט דקות) החזירו אותנו לעמדת האנדרדוג הקלאסי. זה שיש לו רק מה להרוויח. והיום כמעט לקחנו את כל הקופה.

זה התחיל בכך שהצלחות נבחרת העתודה בשנתיים האחרונות הובילו את קטש לשים את המפתחות בידיים של תמיר בלאט ויובל זוסמן ולמשך 37 דקות זה היה תענוג לעיניים. בלאט פירק את ההגנה הגאורגית בחדירות והוצאת כדורים לשחקנים פנויים וסיים עם עשרה אסיסטים. אם היה מדייק יותר מבחוץ ומאבד פחות זה היה מושלם. זוסמן, אחרי קיץ חלומי, היה הגארד שהולכים אליו במעגל השני של ההתקפה וחבל שגם לו נגמר קצת האוויר בסוף.

2.אחת ההפתעות הנעימות של המשחק היה איתי שגב. ההגנה שלו על שנגליה היתה יעילה כאשר הוביל אותו לקו הבסיס, שם הגאורגי הלך לאיבוד בעזרה הנהדרת. שגב הגיע במהירות למתפרצות וההטבעות שלו ברבע השלישי הרימו את הנבחרת והקהל, והקליעה המדויקת שלו מחצי מרחק הובילה לשאלה הבאה: מה היה קורה אילו ראשי האיגוד והוא לא היו עולים על עץ גבוה מדי בקיץ 2017 כאשר לא נמנה על הסגל של ארז אדלשטיין ליורובאסקט.

מנגד, הבעיה של שגב מקו העונשין חייבה את קטש לשחק איתו כמו בחילופי כדוריד בדקות האחרונות, ולא להשאיר אותו על המגרש לכדור המכריע.

3.הגאורגים חגגו בסיום יתר על המידה. בסך הכל שחקני החמישייה הראשונה של ויטוריה (שנגליה וג'נינג) ניצחו בקושי רב את שחקנים 11, 13 ו־14 של מכבי ת"א בעונה שעברה. כל עוד קלעו היטב מהשלוש (11 צליפות במחצית הראשונה ורק 5 מ־18 בחצי השני) הם הובילו בבטחה, אבל את המשחק הם ניצחו בפנים ועם 17 כדורים חוזרים בהתקפה.