בצעירותי הזדעזעתי כששמעתי קריאות "נאצי" בהפגנות חרדים מול שוטרים ישראליים במדינת היהודים; חשבתי שזה כמו חילול שבת או אכילת טריפות בפרהסיה. בשנים האחרונות, ובייחוד בסערת חוק הלאום, שומעים קריאות כאלה מאנשי תרבות חילוניים ומקצינים בכירים, עם זיכרון מדומיין לשנות ה־30 בגרמניה הנאצית. גם זו תועבה, אך גרוע מכך - אווילות וסכלות.
היכן הייתם עד היום עם חוק השבות, החוק המכונן והמעצב של מדינת קיבוץ הגלויות מרגע שקמה? בספר החוקים מאז תש"י (1950) נכתב במפורש: כל יהודי זכאי לעלות ארצה! בן־גוריון העדיף שלא להגדיר "מיהו יהודי", אבל הכנסת הגדירה לבסוף את זכות היהודי, כמי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר (גם לא כהלכה!), וגם את בניו ונכדיו ה"לא יהודים" של יהודי.
חוק הלאום הוא פושר מאד ליד חוק השבות המופלא, שעיצב מסביבנו לא רק את צה"ל, אלא גם את כל הגַנים שבהם צמחתם ולמדתם, אבירי התרבות הישראלית החילונית. מה קרה לכם? שנאת נתניהו העבירה אתכם על דעתכם?
באותן שנים שבהן סירבה ישראל היהודית־ציונית להשיב את פליטי הנַכְּבָּה - מאות אלפים שברחו מפחד המלחמה שמנהיגיהם פתחו בה, מחיפה ומיפו, מלוד ומרמלה, מהגליל ומהנגב - היא חוקקה חוק המעניק זכות שיבה לכל יהודי, גם אם אבותיו נולדו בתפוצות הגולה וחיו שם מאות ואלפי שנים, וסירוב מוחלט לזכות שיבה לכל ערבי שברח מכאן ולצאצאיו!
אם התפכחתם מהציונות, ויש בכם מעט יושר והגינות, תפגינו (בצפון תל־אביב, על חורבות שייך־מוניס) נגד חוק השבות, ולא נגד חוק הלאום!
וזה לא הכל. ב־70 שנה נוצרה תרבות ישראלית בחסות צבא יהודי, עם אהובינו הלוחמים הדרוזים והצ'רקסים, וכל המשרתים במדים, נוצרים ומוסלמים. אבל אזרחי המדינה הערבים פטורים מגיוס באשר הם ערבים, ואינם זקוקים לתרגילי התחמקות של "תורתו אומנותו". כיצד יכלה להתקבע אפליה "גזענית" כזאת בחוק?
היו שנים שבהן ניסיתי לברר, מתי התחיל "הכיבוש" הציוני? כמתנחל בהקמת עפרה, היישוב הראשון של "גוש אמונים", פגשתי את (אז אלוף) אהוד ברק בסערות האינתיפאדה. פיקוד המרכז הקים עמדה צבאית בתוך הכפר עֵין יַבְּרוּד.
אמרתי לברק: תחזירו את החיילים אלינו, לתוך היישוב היהודי; כי צה"ל בעפרה הוא "צבא הגנה", ואילו בתוך עין יברוד הוא "צבא כיבוש". ואכן, החיילים חזרו לעפרה; הם סיירו בכפר בלי מחסום ומבלי להשתלט על בית ערבי; לדעתי, לא היה הבדל ברמת הביטחון.
באותן שנים עמדה פרופ' רות גביזון בראש הידברות בין ישראלים לפלשתינים בירושלים. שם הבנתי לראשונה, ש"הכיבוש הציוני" לא התחיל ב־67', כדמיונם הפורה של ישראלים תאבי אשליות. היו שם פלשתינים, אנשי תרבות והשכלה, מתונים ורחוקים מטרור, והם פקחו את עיניי - "הכיבוש" התחיל ב־1948! מדינת ישראל כולה היא "הכיבוש", ו"סיום הכיבוש" הוא חיסול המדינה, לא פחות.
נכון, יש פלשתינים שלדעתם הכיבוש התחיל בהצהרת בלפור, או אף בראשית הקולוניזציה הציונית (=פתח־תקוה וגיא־אוני), אבל אין שום פלשתיני, ש"הכיבוש" התחיל עבורו ב־67'. זו אשליה ישראלית.
אנשי "ברית שלום" הבינו, שהקמת מדינה יהודית תביא למלחמות נוראות לשנים ארוכות. לכן היו מוכנים לוותר על הקמתה, ולהסתפק ב"בית לאומי" יהודי־אוטונומי. אבל ד"ר ארתור רופין, ממנהיגי "ברית שלום", ניסה לבחון בשיחות עם המנהיגות הערבית ה"מתונה", אם יסכימו לעלייה יהודית, ונתקל בסירוב מוחלט.
כל התפכחות כואבת. לטובת כולנו, התעוררו - חוק השבות וחוק הלאום חד הם! אם מאסתם בציונות, במדינה היהודית, וב"כיבוש" 48', אז אין על מה לדבר. אבל אם נותר בכם ניצוץ של יהדות וציונות, הניחו הצדה את סיסמאות הכזב, ובואו נדבר ביושר ובעיניים פקוחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו