"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בחירות מקומיות: כדאי להצביע לשם שינוי

,עודכן

הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות מעלות שוב את סוגיית שיעור ההצבעה הנמוך בהן. ב־2013 עמד שיעור ההצבעה על כ־51 אחוזים. דפוסי ההצבעה משתנים באופן די קיצוני ביישובים שונים.

ארבע מאפיינים עיקריים לדפוס ההצבעה השונה: גודל הרשות המקומית (מספר התושבים), מצבם הסוציו־אקונומי של תושביה, מיקומה הגאוגרפי של הרשות (מרכז או פריפריה) וצביונה הדתי.

ככל שמצבם החברתי־כלכלי של תושבי הרשות המקומית נמוך יותר (במדדי השכלה, הכנסה ועוד), עולה שיעור ההצבעה, ולהיפך. הפוליטיקה המקומית נדמית בהישג יד הרבה יותר מזו הארצית, במיוחד כשנלחמים על מקומות העבודה והכלכלה היומיומית.

במגזר הדתי־ציוני נרשמו דפוסי הצבעה גבוהים, המצביעים על מעורבות פוליטית גבוהה וסולידריות קהילתית וערכית הדוקה. גם במגזר החרדי קיים שיעור הצבעה גבוה. במקרה זה, אפשר להוסיף את המחויבות להלכה ולסמכות הרבנים, כדי לקדם אינטרסים מגזריים.

בקרב תושבי הפריפריה דומה, התחזקה במהלך השנים תחושת קיפוח וניכור מהפוליטיקה הארצית, כתוצאה מנחיתותם בהשוואה ליישובי המרכז. אם בהשקעה נמוכה של השלטון הארצי בתשתיות, בחינוך והשכלה, בבריאות, ביצירת מקומות תעסוקה ובנגישותם למקבלי ההחלטות. לא מפליא אם כך, ששיעור הצבעה לרשות המקומית עלה בהשוואה לבחירות הארציות. התחושה היא שפה יש בכוחם להשפיע. הדברים נכונים הן למגזר הערבי והן למגזר היהודי. במגזר הערבי נוספת לסיבות האחרות, ההתאגדות החמולתית־שבטית וכן התועלת האישית שעשוי חלק מהמצביעים להרוויח.

אבל ההסבר העיקרי להבדלים בשיעורי ההשתתפות בבחירות המקומיות, נמצא כנראה בגודל הרשות. קיים מתאם הפוך בין גודל הרשות המקומית לבין שיעור ההצבעה בקרב תושביה. פחות תושבים ביחס, מצביעים ברשויות הגדולות לעומת הקטנות.

במהלך השנים התפתח מיתוס שגוי ומַשְׁגֶּה בקרב התושבים ברשויות המקומיות הגדולות, המאמינים כי השפעתם הפוליטית היא שולית. לכן נטייתם החלשה להשתתפות פוליטית ערה ברשות בכלל ובבחירות לרשות המקומית בפרט. הם משלמים מיסים גבוהים, רואים שעירם יפה ומתפתחת, ענייניה מתנהלים באורח סדיר ותקין, לכאורה, ומאמינים שכך יימשך, לא משנה מי יהיה ראש הרשות הבא. בפער הזה, בין האמונה של התושבים למציאות, מתגנבות לעיתים שחיתויות, אי סדרים וניהול כושל של הבעיות הבוערות ברשות המקומית. ראשי הרשויות שזכו באמון הבוחרים, למדו לנצל זאת ולהעלים מעיני התושבים את הכשלים.

אחת לחמש שנים, כדאי לצאת ולהצביע. רק כך אפשר באמת להשפיע, ולהבטיח שראש הרשות המקומית הנבחר וחברי המועצה, הם אכן מי שהתושבים רוצים שיובילו את עירם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר