ה"חינוכית" טובה לנוסטלגיה ולארכיון

אם נמצאה מציאה ואין עליה סימן, הרי שהיא של מוצאה והוא רשאי להשתמש בה; הלכות השבת אבידה. לא למדתי אותן בבית הספר וגם לא בבית החילוני לחלוטין שבו גדלתי. מי שלימדו היו קשת וענן, גיבורי סדרת הטלוויזיה ששודרה בטלוויזיה החינוכית בילדותי, ועסקה בנושאי יהדות.

אני מכירה לסדרה ההיא תודה על הידע שצברתי בזכותה. אבל הניסיון לצפות בה עם ילדיי, נכשל כישלון חרוץ. מה שעבורי היה חדשני ומרתק, נתפס בעיניהם כמיושן ולא רלוונטי. הרגלי הצפייה שלהם שונים, וכך גם עולם המושגים והגירויים; הם לא זקוקים לטלוויזיה חינוכית שתלמד ותחשוף אותם לעולם.

צריך לומר בצער: לטלוויזיה החינוכית, במתכונתה הנוכחית, אין זכות קיום. סגירתה כואבת ונוגעת, רק למי שמתרפק על עולם המושגים והזיכרונות שהותירה בו: "פרפר נחמד", "הילדים משכונת חיים", "זהו זה, ו"בלי סודות" - כולן תוכניות שהן נכס צאן ברזל בעיצוב התרבות, ההוויה וההומור הישראלי. הטלוויזיה החינוכית עיצבה אותנו ואת ילדותנו; היא זיכרון קולקטיבי של דור שלם. אבל לדור הצעיר, לנוער ולילדים של היום, אין דבר וחצי דבר עם ערוץ 23 ותוכניותיו.

כמה מאלה המתרפקים בערגה על החינוכית וכועסים על סגירתה, צפו בה לאחרונה? כמה מכירים את לוח שידוריה? האם מישהו באמת זקוק כיום למדורת שבט שתלמד אותו אנגלית? העולם השתנה.

מספרים שהחינוכית עשתה אקטואליה נטו, נתנה מקום וקול וביטוי לקבוצות אוכלוסייה מוּדרות ולתכנים נוספים, ללא הפעלת לחצים מצד בעלי עניין. אבל שוכחים להגיד שהחינוכית היא, בעצם, תחנת שידור של משרד החינוך. לוּ היו לה אחוזי צפייה רבים והשפעה, מישהו כבר היה מתערב. להילחם על תחנת שידור, שבסופו של דבר שר החינוך אחראי לה, זה לא להיאבק על דמוקרטיה. עיתונות לא אמורה להיות תלויה בחסדיו של משרד ממשלתי.

בשנים האחרונות כוחה של החינוכית טמון בתקשורת הדיגיטלית. אנשי הדיגיטל המבריקים שלה הצליחו לייצר פנינים מנוסטלגיה, לנגן לנו על עצב חשוף, געגוע למה שהיה ואיננו. ראוי לתת מקום של כבוד לנוסטלגיה ולעבר התרבותי, אבל לשם זה יש יו־טיוב וארכיון.

היו שלום אוזה ובץ, קישקשתא ובבה בובה, החזאי העירקי והשקע החמקמק. הייתם חברי אמת, יצרתם לבני הדור שלי שפה והומור משותפים. בכל מקום שבו תיפגש קבוצת ישראלים בני גילי, תהיו נוכחים, השמות שלכם יחזירו אותנו בזמן, וייצרו תחושת שייכות מחויכת. ממרומי גילנו אנחנו מבטיחים לכם: אף אחד מאיתנו לא ייקח אף פעם מפתח של חביתוש, בלי רשות של רגע ודודלי.