זה לא נגמר, זה רק הסוף

מסלול החיים שלנו הוא מקרי. הטרגדיה במשבר גיל הארבעים היא לגלות איך פנייה אחת לא נכונה סידרה לך נסיעה בכביש מהיר ללא מחלפים למשך כמה עשורים. 

אני אוהבת לכתוב, למצוא ביטוי מוחשי, צורה. יש פועל נהדר - לגלם: שחקנים מגלמים דמות. כותבים מגלמים את שמתרחש בין האוזניים. ציירים מגלמים אותות על נייר. כל אמנות היא נגיעה בנשגב. האדם מרים את האף מעל ביצת חייו, מפנה את הנחיריים למעלה, אל השגב, מחפש רוח, משמעות, פירוש. הכתיבה היא הנשגבת מבין האמנויות. יצירת יש מאין־חומר.

אני עובדת במוסף הזה מיום הקמתו, ומאז - שמונה שנים ותשעה חודשים - אני מפרסמת בו טור דעה. יחד עם מוספי החגים ועמודי הדעות ביום חול, פרסמתי בשנים הללו יותר מ־500 טורי דעה שמתייחסים לחדשות, להוויית החיים הספציפית בפתח גן העדן שאנחנו גרים בו. מאמרים שאי אפשר לתרגם לשפה אחרת ומקום אחר בעולם. מספר המילים הכולל של הטורים הוא כמו שלושה ספרים שמנמנים. בזמן שהשקעתי בהם יכולתי לכתוב פרוזה, תסריט לסדרה, מחזה, ספר שירים. 

הקדשתי את המילים לניסיון להשפיע על דעותיהם של הקוראים. בעיקר הקוראים המסכימים, אם להודות על האמת. נתתי למשוכנעים חומר כרוך ומנוסח, מגובה בדוגמאות, בטיעונים, במטבעות לשון. זה חשוב. למשוכנעים יש לא פעם תחושת בטן אבל חסרות מילים. 

אומרים שכולם, כל בעלי טורי הדעה והפרשנות, כותבים כל חייהם טור אחד בלבד, בגרסאות שונות. גם אני כתבתי את אותו טור. 

 

כל אחד והמדבקה שלו

בנעורים, כמו כולם, רציתי לגדול להיות מישהו. אהבתי לכתוב וחשבתי שאהיה סופרת. למדתי עיתונות כי לא מצאתי לימודים גבוהים שהיו קרובים יותר לעיסוק בכתיבה. ואז היו צמתים מקריים שבהם האישיות היוצרת שלי נדחקה מפני האישיות הדעתנית שלי, וקיצורי דרך הופנו אלי במהירות: בגיל 20 גרתי במאחז מטעמים חברתיים ואידיאולוגיים. התיוג "מתנחלת" קיצר את דרכי כשחיפשתי עבודה בעיתונות, ועוד לפני שהבנתי שזו מדבקה כל כך חד־ממדית - היא נדבקה לי לגב בדבק שלוש שניות. כל אדם צריך מיתוג. המיתוג שלי התרחש במהירות ובהצלחה, ובה בשעה שהוא היה המקפצה שלי הוא היה גם קבר. 

היום כולם ימנים. ב־2003 הייתי לבד. היו כמה ימנים בארון. העיתונאים הדתיים העמידו פני או"מניקים. אני אכלתי אותה בשביל כולם. עם מגורים במאחז, מטפחת וקישקע שקוף, הפכתי לדוברת הימין גם כי לא יכולתי לסתום וגם כי במערכות דחפו אותי לזה. הפרה רצתה, העגל לא התנגד, ושתי דקות אחר כך אני מסתכלת מזגוגית המכונית, מבינה שאני על הכביש המהיר כבר 15 שנה ופספסתי את המחלף לרדת. 

באותה מקריות יכולתי להיות בגיל 20 פעילה פמיניסטית ולהיחטף לשוק הדעות כפרזנטורית של פמיניזם. או צמחונות. או זכויות אדם. אז אני אוהבת הארץ ואוהבת את מיישביה, והייתי האדם הנכון במקום הנכון כדי להפוך לגברת מתנחלים, לא בכפייה חלילה, נהניתי מכל רגע, עד כדי כך שהציעו לי (והציעו) מקומות ריאליים בכנסת על הטיקט הזה. ואני בכלל רציתי לכתוב. 

 

איור: בת אל בן חורין

 

חבר משמאל שח לי לאחרונה, "את עוברת מטמורפוזה, אני רואה את השינוי". לא עברתי שינוי בעמדות שלי אלא תנועה פנימית שמשנה את העדיפויות, מרככת את הנחרצות. דרך המעבר לירושלים התפענח לי כמה זרים היו לי החיים הבינאריים, אלו שיש בהם שחור־לבן, אסור־מותר, טובים־רעים, אנחנו־הם. עדיין יש אמת אחת ושקר המון. באמת ושקר אין אפור. אבל בכל השאר יש. 

קורה לי מה שקורה להרבה אנשים שמגיעים לאמצע החיים והנשימה מתארכת. קורה לי גם מה שקורה להרבה אנשים שסחבו דרך ארוכה גלימה לא שלהם, ובא להם להיכנס לנהר בלעדיה.

 

נשארת אותה גברת

אחרי תקופה של שמונה שנים ותשעה חודשים, זה הטור האחרון שלי במוסף הזה. אני יוצאת לחופשה קצרה, ומייד אחריה תמצאו אותי בטור אישי חדש, בין עמודיו הצבעוניים של המוסף השכן, "שישבת". 

כשהתחלתי לכתוב פה, מוכת התנתקות ועוד מדממת, היו לי שני תינוקות. מאז נולדו לי עוד ילדים, ונשברה לי המשפחה, וההתנתקות עדיין פה, צובעת את שמי התכלת של הדרום בעפיפונים. לאורך השנים כתבתי את ההתנתקות, את הכאב ההוא, בהמון מילים שונות. 

כתבתי את יופיים של חלוצי הארץ הזאת, את פניהם. כתבתי כדי שלא תהיה עוד אחת. כתבתי את הפיגועים והמרחקים. את השבטים שאנחנו והחומות והשקרים. את השלג שכיסה הכל. את חטיפת הנערים ששינתה את המדינה. 

לפרקים היה הטור הזה אישי מאוד אבל לרוב כתבתי את קולו של ציבור (שליחה של רעיון, לא של אנשים). האם המהלך יתפרש כמאחז נוסף שהגברת נוטשת, אחרי מעבר דירה מהקו הירוק מערבה? במידה שזה מעניין מישהו, לא חל שום שינוי בעמדותיי. אצביע לאותה מפלגה. 

עכשיו מה הסיפור, עוברת מפה לשם? אירוע שולי, ריס של חתול, קשקש קרפיון שנשר מעטיפת עיתון. אלא שבשבילי זה המחלף. אני מקווה שאין בכך בגידה, כמו יונה שסירב להיות שליח, אלא דיוק של השליחות. אני מבקשת לכתוב כמו שחלמתי בגיל 17. בלי שהכתיבה מגויסת, כפי שחייבה אותי הבמה היקרה בעמודי המוסף הפוליטי. בהיות הדפים הללו עוסקים באקטואליה ומגיבים למציאות, ובהיותי ימנית, מצאתי את עצמי שוב ושוב כ"כותבת ימנית" בעוד בהן צדקי אני סתם "כותבת" שהיא גם, בזמנה הפנוי והפרטי, ימנית. 

על האלבום החמישי שלה, השחור, חטפה מטאליקה ביקורת חזקה מאוהביה, שראו בשינוי הסגנון המוזיקלי התמסחרות. הם לא התמסחרו. הם בסך הכל ניסו לשיר, לנגן ולהפיק ברמה גבוהה יותר מבעבר. הסולן שלהם למד שיעורי פיתוח קול אחרי שבזכות האלבומים הקודמים הוא הרס לעצמו את הקול, ומאז הוא נשמע אחרת. השירים הפכו איטיים ושקטים יותר, פחות אגרסיביים. המעריצים כעסו, קהלים חדשים הצטרפו. האלבום התברר כקפיצת ההצלחה הגדולה ביותר של מטאליקה. 

 

***

השתדלתי לעשות טוב לעם ולארץ. היום יש רבים שיישאו את האלונקה, רבים יותר מאלו שהיו כשנוצחנו בקרב פנימי ב־2005. הם ימשיכו מפה. יכתבו את הטור האחד שלהם בעשרות אלפי צורות שונות. ייתנו מילים למשוכנעים. 

אמשיך לפרסם כאן כתבות, ראיונות ושיחות אישיות. את דעתי על מופע החדשות היומי אשמור לבמות אחרות. ואת הטור שלי חפשו ב"שישבת". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו