הזכות לשוויון - צביעות ומציאות

המשפט המפורסם ביותר והמצוטט ביותר מהכרזת העצמאות של ארה"ב קובע כי "כל בני האדם נבראו שווים". כותב המילים הוא תומס ג'פרסון, מהבולטים שבאבות המייסדים של ארה"ב. אך ג'פרסון היה רחוק מלהגשים בחייו את האמונה המוחלטת בשוויון; הוא החזיק באחוזתו כ־200 עבדים וסייע גם בהכנת חוקת וירג'יניה, שמיסדה את העבדות.

יש בסיס לטענה שמשפט השוויון בהכרזת העצמאות בא להדגיש את ערכם של תושבי 13 המושבות המורדות, השווה לערכם של נתיני המלך ג'ורג' השלישי שהתגוררו ב"ממלכה המאוחדת והאנובר". אי השוויון האינדיבידואלי בארה"ב של אותם ימים מקומם. איש לא העלה אז על דעתו שמישהו - זולת גברים לבנים ובעלי רכוש - יהיה בעל זכויות פוליטיות של ממש. העבדות בוטלה בארה"ב רק לאחר מלחמת האזרחים. נשים קיבלו את זכות ההצבעה רק ב־1920.

כידוע, שוויון מוחלט בין בני אדם הוא בגדר שאיפה נאצלה, שמימושה המלא באורח מעשי אינו מתאפשר מכמה וכמה סיבות. כולנו שואפים לשמירת עקרון השוויון, במקביל לשמירה גם על עקרון החירות. מובן מאליו שקיימת סתירה בין שני העקרונות הללו. זאת ועוד, כמעט כל נורמה מגבילה את עקרון החירות. שכן, אדם - יהא מעמדו אשר יהא - אינו יכול לעשות בחברה מתוקנת כל העולה על רוחו.

במקביל, קיימות נורמות לא מעטות המגבילות את עקרון השוויון מסיבות הנחשבות לראויות ורלוונטיות. כך, ראוי ורלוונטי להעניק סעד ייחודי לאזרחים הסובלים ממוגבלויות, אך אין זה סביר למנוע את הזכות לבחור או להיבחר מאלה הסובלים מנכות פיזית.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל באה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של היהודים, בעוד ההשתייכות הלאומית של מי שאינם יהודים אינה נזכרת בה כלל. כדי להבליט שההבחנה בין יהודים לאחרים נוגעת לזכות הקמתה של מדינת הלאום היהודית - בלא שתפגע בשוויון האינדיבידואלי - נאמר בפסקה הפותחת במילים "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות...", כי מדינת ישראל "...תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

רק ב־1994 נתנה הכנסת תוקף חוקתי עקיף להכרזה. בתיקונים לסעיף הראשון בחוק יסוד: חופש העיסוק, ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נאמר: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". מן הסתם, כוללים עקרונות אלו הן את האופי הלאומי היהודי של המדינה והן את כמיהתה לשוויון בין האזרחים.

כשנידון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בתחילת 1992, היו מי שביקשו לכלול בו את הזכות לשוויון אינדיבידואלי. הוחלט שלא לעשות כן בשל עמימותו של המושג, ובשל החשש שכלילתו תאפשר פרשנות פוליטית של בג"ץ בשאלות הנוגעות למדיניות חברתית וכלכלית. למרות ההימנעות הזו, קבע "בג"ץ מילר" ב־1995, ברוב של שלושה מול שניים, כי עקרון השוויון הפך "לעיקרון בעל מעמד חוקתי על־חוקי".

השוויון בין אזרחי המדינה מודגש גם בעובדה שלכל האזרחים ניתנה הזכות לבחור ולהיבחר בלי הבדלי דת, גזע, מין ולאום. מדינת ישראל, נוסף על היותה מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם "מדינת כל אזרחיה".

אין שום סתירה בין הדברים, ומי שיקרא בלא משוא פנים את חוק הלאום ילמד שאין בו דבר הפוגע בשוויון בין הפרטים או בעובדה שריבונות המדינה נתונה בידי כל האזרחים. זאת, כפי שהובטח בהכרזת העצמאות, בחוקים ובחוקי יסוד מאז קום המדינה. הדרישה להוספת "סעיף שוויון" לחוק הלאום איננה אלא צביעות לשמה.

פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!