חוק הלאום ופוליטיקת הרגשות

פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה התראיין אתמול בתוכניתו של ינון מגל, ודיבר על חוק הלאום. יותר נכון, התייפח. אף על פי שהוא יודע להתנסח, הבכי עצמו הפך לטיעון העיקרי. אם לתמצת את הדברים, לדעת קרמניצר חוק הלאום רע כי "זו לא המדינה שבה הייתי רוצה לחיות".

קשה להתמודד עם טיעון כזה. לא כי יש בו אתגר אינטלקטואלי, אלא כי הוא לוקח את הדיון למחוזות חסרי התמודדות. קרמניצר, איש מרצ האוחז בהשקפת עולם שמאלית, לעיתים רדיקלית, לא רוצה לחיות במדינה שבה רבים מאזרחי ישראל רוצים לחיות. זו מציאות החיים, ששותף לה חלק ידוע בשמאל הישראלי. התחושה הזו יוצרת אי־נחת; לא נעים לשמוע אדם במעמדו בוכה - מכאן המבוכה של המראיין מגל.

מטבע הדברים, החלטות פוליטיות ומדיניות גורמות לאחד לצחוק ולאחר לבכות. האתגר של קובעי המדיניות הוא להתרומם מעל לטענות רגשיות, ולהפעיל שיקול דעת אחראי ומחושב. חשבו לרגע על שובל הדמעות שהותירה אחריה המדיניות שקרמניצר מקדם עשורים רבים: סבלם של מפוני גוש קטיף, שהמכון הישראלי לדמוקרטיה היה ממובילי הקמפיין לעקירתם; יגונן של משפחות נפגעי טרור כשקרמניצר, חבר הנהלת ארגון בצלם, פועל לפגוע ביכולות הסיכול של צה"ל, ולצמצם את תחולת החוק למלחמה בטרור; חשבו על תושבי דרום תל אביב, הסובלים מאלימות ומפשיעת המסתננים שקרמניצר רוצה להשאיר בישראל; על משפחתו של אלאור אזריה, שקרמניצר התנגד לחנינתו. ומה עם הורים רבים בישראל שהמהפכה הקרמניצרית בחינוך לאזרחות חותרת שנים רבות תחת ערכיהם?

מי שחי בישראל יכול למצוא סיבות רבות לבכות על פעולות שקרמניצר וחבריו קידמו בישראל, פעמים רבות תוך ניצול חולשות המערכת הפוליטית ופגמים בהליך הדמוקרטי. המדינה שקרמניצר רוצה לחיות בה, אותה "פרוגרסיב־לנד" רדיקלית דו־לאומית, אינה מדינה שרוב מוחלט של אזרחי ישראל רוצה בה. רק שבמקום לפרוק את תסכולם ברדיו, הם הלכו להצביע.

אבל הבכי הקרמניצרי משקף דבר עמוק יותר. בשנים האחרונות עובר השמאל תהליך עמוק של דה־רציונליזציה וריצה אל הרגש. זו תוצאת התסכול המתמשך משלטון הימין הארוך של בנימין נתניהו, וחלק מתרבות המחאה המתגברת בזמן האחרון. חלקים בשמאל איבדו את התקווה להשפיע על העם באמצעות שיח רציונלי, מתון ושקול, ופנו פנייה חדה לכיוון המתלהם, הרגשני והאלים. שימו לב לרטוריקת המחאות. מתווה הגז הוא לא חישוב שגוי של שיעורי מס, אלא "שוד"; הרחקת מסתננים לא חוקיים היא חזרה על פרקטיקה שאירעה "בשואה"; הדיון בשידור הציבורי אינו עוסק במימון ממשלתי של התקשורת, אלא ב"השתקה" וב"חופש הביטוי"; הסטטוס קוו הוא "הדתה"; כל דיון על סמכויות בג"ץ ותפקידי היועמ"ש הוא "פגיעה בדמוקרטיה", שלא לדבר על עניינים הנוגעים למשפחה ומגדר, שבהם "הומופוביה" ו"מיזוגניה" תפסו את מקום השכל הישר. ועוד לא הזכרנו "פאשיזם", "גזענות" ו"ימים אפלים".

ככל שהשמאל מקצין עמדות ושיטות פעולה, כך הוא מעמיק את הנתק מהציבור הרחב, עד שאפילו חברי כנסת מהשמאל, כמו נחמן שי ואיתן כבל, מבינים שיש כאן בעיה. הראיה לכך היא שככל שהפגנות השמאל מסלימות, כך אזרחי ישראל יוצאים בסקרים פעם אחר פעם כאחת הקבוצות המאושרות בעולם, גאים במדינתם, סומכים על ממשלתם ושמחים בחלקם. אז מוטק'ה בכה.