ועידת הפסגה שקיימו הנשיא טראמפ והנשיא פוטין בהלסינקי הביאה לשיטפון כותרות, לרוב שליליות, מצד מבקריו הקבועים של טראמפ בתקשורת, אך גם מצד תומכיו, שציפו ממנו לגלות תקיפות מול רוסיה. אלא שטראמפ, המשוחרר ממשקעי המלחמה הקרה, לא חיפש עימות, אלא שיתוף פעולה.
נושא כזה, שבו שררה תמימות דעים בין טראמפ לפוטין, היה מחויבותם לביטחונה של ישראל - כל אחד מטעמיו. מחויבות זו אינה מס שפתיים, שכן כל אחד מהם מפגין אותה בדרכו, הלכה למעשה: טראמפ - בתמיכה ובגיבוי הבלתי מוגבלים שמעניק לישראל, ופוטין - בחום ובסימפטיה שמקרין כלפי ירושלים, ובעיקר בנכונותו לאפשר לה חופש פעולה בסוריה. נכונות זו אינה מובנת מאליה, ולכאורה מנוגדת לאינטרסים הרוסיים בסוריה.
בשעה שברחבי העולם התמקדו במה אמר או לא אמר טראמפ לפוטין, על מעורבותה של רוסיה בבחירות לנשיאות בשנת 2016, במזרח התיכון התמקדה התקשורת דווקא בחום שהפגינו שני המנהיגים כלפי ישראל. אין ספק כי התחושה שרוסיה וארה"ב ניצבות כמו בכ"ט בנובמבר שנת 1947 בעצרת האו"ם לצד העניין הציוני, מעצימה את ישראל בעיני יריביה.
נושא אחר שבו שררה הבנה בין שני הצדדים הוא עתידה של סוריה. שני המנהיגים נכונים להשלים, מי בהתלהבות ומי בלית ברירה או באי אכפתיות, עם ניצחונו של בשאר אל־אסד והישארותו בשלטון. זו היתה מטרתו של פוטין מלכתחילה, כשביקש לתמוך בבעל ברית קרוב ולחסום את דרכו של האסלאם הרדיקלי להשתלט על האזור. אבל דומה שגם האמריקנים, הן תחת אובאמה ועתה תחת טראמפ, לא יצאו מגדרם לפעול להפלת אסד. מלכתחילה לא היה לוושינגטון עניין כלכלי או פוליטי בסוריה, ומעורבותה באה רק לאחר עליית דאעש ונועדה להיאבק בו ובטרור שהפיץ בעולם.
מכאן ההבנה הבלתי מוכרזת שאליה הגיעו טראמפ ופוטין, שלפיה בשאר יוסיף לשלוט בסוריה, אך לצד זאת תפעלנה שתי המדינות להבטיח, כי מדינה זו לא תהפוך למקור איום על ישראל.
אבל לצד זה קיימת המציאות בשטח. בסוריה השלים אסד את מסע ניצחונותיו, ובסוף השבוע שעבר שב לאזור קונייטרה ולגבול עם ישראל. בכך אין לכאורה להעלות או להוריד, שהרי אותו בשאר, ואביו לפניו, הקפידו תמיד לשמור על שקט מוחלט לאורך הגבול. אלא שיש להניח שבעקבות בשאר יגיעו לאזור הגבול גם האיראנים, ואולי אף אנשי חיזבאללה.
אכן, ראוי להזכיר שלמרות הכימיה לכאורה בין פוטין לטראמפ, נותרו רוסיה וארה"ב יריבות, שתהום פעורה ביניהן, ושברוב חלקי העולם הן נאבקות בשם אינטרסים מנוגדים ומתחרים. כך במזרח הרחוק, וכך במרכז אסיה ובמזרח אירופה, ואפילו על אדמת ארה"ב.
משום כך, רוסיה עודנה נזקקת לאיראן - לא רק כדי להבטיח את ניצחונה בסוריה, אלא כשותף הכרחי במאבק האזורי והבינלאומי עם ארה"ב. לכן, לצד המחויבות לישראל תוסיף רוסיה לקדם את שיתוף הפעולה עם איראן, וספק אם תרצה או תוכל להרחיקה מסוריה.
לצד הסיפוק בישראל נוכח המחויבות שהביעו טראמפ ופוטין לביטחונה, עליה להיערך להמשך המאבק בנוכחות האיראנית בסוריה. שהרי לא רוסיה ולא ארה"ב תעצורנה את ישראל במאבק הזה, אבל גם לא תיטולנה על עצמן את המשימה של סילוק האיראנים מסוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו