פולין: כדאי לימין הישראלי להתקנא

סדרת הכתבות של דב גילהר בתאגיד ״כאן״ על השינויים המשמעותיים שמיישמת ממשלת פולין בצמתים מרכזיים כמו מערכת המשפט והתקשורת, נראים כמו סיוט של השמאל הפרוגרסיבי. הנה ממשלת ימין שבאה לעבוד. עם רוב פרלמנטרי אבסולוטי היא מיישמת מה שהבטיחה ומוציאה את העוקץ מההשפעה המסוכנת של האג׳נדות הפרוגרסיביות בחסות האיחוד האירופי.

בפרק השני מתחנף גילהר לעיתונאים שפוטרו מהשידור הציבורי הפולני, אקט הזדהות של עיתונאי היונק את משכורתו ממיסים ציבוריים. את סדרת הכתבות הוא כינה ״דמוקרטיה. סוף״. חבל שהחמיץ את הרעיון שבדמוקרטיה אמיתית, הממשלה לא צריכה להחזיק גוף שידור ציבורי (כשם שהצבא לא צריך תחנת רדיו).

הפרק הראשון, שסיפר על מערכת המשפט הפולנית, יכול היה למלא את המצביע הישראלי השמרני בקנאה. כך נראית ממשלה המיישמת את המדיניות שהאנשים שלחו אותה למלא. כמו בישראל, גם בפולין, שופטי בית המשפט העליון תמכו ויישמו אקטיביזם שיפוטי. גם שם, השופטים היו בטוחים שתחת כסות ליברלית ובתמיכת האיחוד האירופי, החוכמה והידע נמצאים רק אצלם, ולכן הם יכולים לפסול חוקים, לסרס את עבודת הממשלה ולהכתיב את סדר היום הפוליטי שלהם, בניגוד לרצון הבוחר.

בישראל, החוק שהעניק כוח רב מדי והרסני לבית המשפט העליון עבר ברוב של 32 קולות מול 21. הוא הפך את ישראל למדינה שבה שופטיה הם שליטים עליונים, והבחירות הם שעשוע דמוקרטי מועט השפעה (דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: ״לא כל מי שמצביע משפיע״). בפולין, שם זכתה מפלגת "החוק והצדק״ ברוב אבסולוטי בפרלמנט, החליטו להעביר את המשילות משכבה קטנה של יודעי כל אליטיסטים מטעם עצמם, אל הממשלה הנבחרת ולמערכת משפט המפרשת את החוק ולא קובעת אותו.

גילהר, בקריינות דרמטית המלווה בעריכה מגמתית (כתובית על ״טיהורים״ וחווה אלברשטיין שרה על ״חירות״), משתמש בכל קלישאה אפשרית (״קרב על הדמוקרטיה״, ״ככה נראה D-9 שעולה על בית משפט״) להשחיר את הממשלה הפולנית שנבחרה ע"י כמעט 40% מהציבור. הוא מביא כעדות דובר שמרן בטלוויזיה הטוען ש״שופטים לא יכולים לקחת חלק בכינוסים פוליטיים״ כדוגמא לאובדן הדרך הפולני.

רחוק מזה. הצעד המשמעותי של הממשלה היה הורדת גיל הפרישה של השופטים מ-70 ל-65, וכך שליש מהשופטים פרש לכתוב את זיכרונותיו. דונלד טראמפ עשה את זה לפני שבוע, כשבחר שופט שמרן נוסף לביהמ"ש העליון.

רק אצלנו, כמעט אי אפשר להזיז אותם. כשפוליטיקאי מצהיר שהוא בעד ״שמירת העצמאות של מערכת המשפט״ הוא בעצם אומר לקהילה הפרוגרסיבית המגובה במקהלת התקשורת, שהוא מוכן ששכבה קטנה של שופטים ויועצים משפטיים ינהלו לנו את החיים. הוא מוכן להמשיך לקיים את חוסר האיזון הנגרם ע"י שופטים שרואים עצמם עליונים מוסרית וערכית על פני הנבחרים והעם, וגם מסמן להם – אני אצלכם בכיס ומבטיח לעמוד לצדכם בעת הצורך.

הבולט מכולם בעניין זה, מייד לאחר ציפי לבני האופורטוניסטית ומשה כחלון, הפועל בניגוד לרצון רוב בוחריו, הוא נשיא המדינה רובי ריבלין. הוא אמנם נשיא אבל מתנהג כפוליטיקאי. ריבלין יצא נגד האקטיביזם של העליון, כשכיהן כיו״ר הכנסת ואמר שבג״צ ״מוביל הפיכה שלטונית״, והיום הפך את עורו. משה כחלון ובאי כוחו בוועדה לבחירת שופטים, הם מחסום בפני שינויים פרסונליים של שופטים מבית מדרשו של אהרן ברק.

בכתבה של גילהר, שופטי ביהמ"ש העליון הפולני שנושלו מכוחם, נראו צנועים, חיוורים ונטולי תשובות - כיאה למי שהוחזרו למקומם הטבעי. בשביל זה צריך ממשלה עם רוב מוצק. מפלגות אווירה כמו ״כולנו״ ודומותיה הן בדיוק המחסום לכך. לכן הן מועצמות ומוגדלות ע"י התקשורת המרכזית. הבחירות הבאות הן הזדמנות לשנות את התהליך. בינתיים, נתקנא בפולין.