חוק שוברים שתיקה שנועד למנוע מגופים הפועלים נגד המדינה וחיילי צה"ל להרצות בבתי הספר, הוא אחד החוקים המיותרים והמשונים שבספר החוקים. לא כי הוא שגוי, אלא להיפך: מדובר בחוק אלמנטרי, מובן מאליו וכמעט בנאלי. הרי מדוע שבתי ספר הפועלים במימון ציבורי יהפכו לבמה להטפה נגד המדינה? מדוע שהחינוך הממלכתי הממומן מכספי משלמי המיסים יאפשר לגופים עוינים להפיץ את תעמולתם?
עקרון חופש הביטוי מחייב את המדינה שלא למנוע מאדם לפרסם או להתבטא בכל נושא שירצה, אבל הוא לא מחייב את המדינה להקצות לו משאבים ציבוריים או שעות הוראה ממשלתיות. רוצים לספר שחיילי צה''ל פושעי מלחמה? רוצים להטיף נגד הכיבוש? בבקשה, התכבדו, אך לא בבית ספרנו.
מטרות החוק ראויות, אך העובדה שיש צורך בחקיקה כדי לבסס דבר כל כך אלמנטרי מעידה על עומק המשבר במערכת החינוך. כאשר לימודי האזרחות הפכו למערך של אינדוקטרינציה פוסט ציונית, כאשר שיח זכויות האדם והאקטיביזם השיפוטי השתלט על ההנהלה הפדגוגית, אמיתות יסוד שהיו פעם ברורות מאליהן הופכות שנויות במחלוקת ונושא לחקיקה.
אך חקיקה כמו חקיקה, לא יכולה לפתור בעיות יסוד וכפייה באמצעות המנגנון הריכוזי של המשרד בירושלים היא לא הפתרון להעצמת הציונות במערכת החינוך. כבר למדנו שערכים שהמשרד כופה היום, יתהפכו בקלות מחר.
הפתרון היחיד לטווח הארוך הוא הפרטה, תחרות חופשית וחירות. העם בישראל ציוני יותר מהפקידים שלו, ולאומי הרבה יותר מהאליטות שלו. כשמנהלי בתי הספר יהיו קשובים יותר להורי התלמידים, וכשהמשרד יבין שתפקידו לשרת את העם ולא לתכנן את ערכיו, מערכת החינוך תהיה ציונית, נאמנה ופטריוטית הרבה יותר ממה שניתן לדמיין. ואם יש משהו שהשמאל באמת חושש ממנו, זה בדיוק זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו