בתחילת הטורניר זו היתה ברזיל - כי אין כמו הכדורגל האותנטי של הסלסאו, שמגיע מהפאבלות של ריו. בחצי הגמר, ברור שאנגליה - בגלל התקוות, האוהדים והנשמה. ועכשי, הלב עם קרואטיה, כי הם קצת כמונו: מדינה צעירה, קטנה ולוחמת. אז מה קורה לנו, האוהדים, מבחינה פסיכולוגית? מה סוחף אותנו להזדהות כל כך, להתרגש מניצחון ולהתאכזב מהפסד?
אתם ודאי זוכרים את סרטון ה"רמונטדה", שבו שדר הרדיו הקטלאני השתנק ובכה מהתרגשות משערו של סרג'י רוברטו, שהביא למהפך ההיסטורי בליגת האלופות. אבל האם אתם זוכרים גם את הפנדל המפוקפק שנשרק עם נפילתו של לואיס סוארס? בעיטת העונשין חשובה, לא רק בגלל העוול ההיסטורי, אלא כהמחשה לעוצמות הרגש של אוהדי הכדורגל.
כדורגל אמנם נתפס כפעילות פנאי חביבה, אך למעשה מספק חוויה רגשית עוצמתית, בעלת השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת. מקורה של החוויה נעוץ בחשיבות האבולוציונית האדירה שאנחנו, בני האדם, מקנים להשתייכות חברתית. באופן טבעי, מהיר ולא תמיד מודע, אנו מבצעים ללא הרף קטגוריזציה חברתית - מחלקים את עצמנו ואת הזולת לקבוצות שונות, לרוב על בסיס מאפיינים בולטים כגון מגדר או לאום. בהתאם לכך אנו קובעים גם מי איתנו - ומי נגדנו. המשמעות הרגשית של הקטגוריזציה החברתית בחיים - ובכדורגל - היא שאנו נוטים לרגשות חיוביים כלפי החברים בקבוצה שלנו, ולרגשות שליליים כלפי המשתייכים לקבוצות האחרות.
במחקר מדהים בפשטותו, שחילק משתתפים בניסוי לשתי קבוצות על בסיס הטלת מטבע בלבד ("עץ או פלי"), דירגו המשתתפים את חברי קבוצתם כאנשים מוצלחים ונחמדים יותר מחברי הקבוצה השנייה. זאת, אף שהיו מודעים לאופן השרירותי שבו התבצעה החלוקה. גם עבור חובבי הספורט, ההחלטה איזו קבוצה לאהוד (ואיזו לשנוא) היא בחירה אנושית טבעית, מהירה, ולעיתים אף אוטומטית.
אולם מדוע מוכנים אוהדים "לבזבז" 90 דקות (למעשה יותר, אם כוללים את הצגות הפציעה של ניימאר ותוספות הזמן), ובמקרים מסוימים יותר משעתיים (כולל הארכה), על משחק שהובקעו בו שער וחצי, במקרה הטוב?
פסיכולוגים מצביעים על שני מניעים בולטים, לכאורה הפוכים: מחד גיסא, צורך פסיכולוגי בריגושים ובמתח חיובי גבוה; ומאידך גיסא, הצורך ב"אסקפיזם": הסחת דעת זמנית מלחצי היומיום החברתיים והרגשיים. עם זאת, הגורם המרכזי שגורם לנו לבכות מאושר או לייבב משיברון לב בסוף משחק, הוא תחושת ההזדהות העמוקה עם הקבוצה והחיבור הרגשי אליה ואל חבריה. במונחים קצת יותר מדעיים, אפשר לקבוע כי ההזדהות עם הקבוצה מנבאת את מצב הרוח בסיום המשחק, באופן מובהק מבחינה סטטיסטית, מעבר לכל מניע אחר.
ההזדהות עם הקבוצה היא כה משמעותית עבור אוהדי כדורגל, עד שלעיתים היא אף גוברת על תחושת ההזדהות עם קבוצות השתייכות אחרות, כגון קהילה או משפחה. היא מעניקה תחושת שייכות יקרת ערך, המגשרת על הבדלי גיל, מגדר או מוצא אתני.
ולמי שאינו מתכוון לצפות בגמר הגביע העולמי, לא נותר אלא לעמוד ולהשתאות לנוכח עוצמת הרגש הנלווית לכדורגל, המשתווה לעיתים לזו השוטפת אותנו במצבי חיים או מוות. ואיזה מסכנים האוהדים שנשבר להם הלב.
ד"ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני ועמית מחקר בטכניון ובאוניברסיטה העברית בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
