כוח כמנוף לחץ נגד טוטליטריות

בשעה שטראמפ ביטל את הסכם הגרעין עם איראן וחידש את העיצומים עליה, החלו ההמונים האיראנים לתסוס ולאיים על שרידות משטר האייתוללות. האמריקנים גם תיאמו את הגברת ייצור הנפט, בעיקר בסעודיה, ביודעם שהשפל במחיר הנפט יפגע בכלכלה האיראנית, ושהעם האיראני הסובל ילחץ על המשטר.

למרות זאת, לא נשמעו בארה"ב "מחאות הומאניות" נגד הצעדים ועל אי המוסריות שבעונש הקולקטיבי במדינת הטרור השיעית. זה צו ההיסטוריה: העם שבחר בעריצים הוא שידיח אותם. האסטרטגיה עתיקת היומין הזו עובדת היטב.

המפגינים ב"איראן הנצורה" תובעים להחזיר את הכסף מעזה ומלבנון לעניי איראן. לפי שעה לא נשמעים בעולמנו הצבוע קולות "הומאניים" כלפי איראן ואזרחיה המסכנים, בדומה לקולות האבסורד הנשמעים במחוזותינו לנוכח "המצור" על האזרחים שבחרו בחמאס בעזה בנוסח: "אם לעם בעזה יהיה טוב, ייפסק הטרור", ולכן הבה נספק להם חשמל, בטון, נמל, טובין, עבודה בישראל ומזון "מעל ראשם של החמאסניקים" - בידיעה שהם מנצלים איוולת זו להתחזקות וחימוש.

רק אללה יודע מאיפה האוחזים בטענת אבסורד זו שואבים את הגיונם; שהרי בפועל אין כיבוש ואין מצור; משאיות באלפים נכנסות לרצועה, עמוסות בטובין שיכלו להפוך אותה לסינגפור פורחת. בפועל הפך דווקא ה"כיבוש" למנוף חיזוק לתליינינו, ושדות ישראל השרופים וחיי תושביה המופגזים הם תוצר האשליות של "הידברות, הסדר ודו־קיום".

כשם שלא נשמעו קולות ריסון הומאניים כשהפציצו האמריקנים את ערי גרמניה על יושביהן (דרזדן, למשל) כדי לעצור את מכונת המלחמה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, לא נשמעו קולות כאלה שעה שדאעש ואל־קאעידה הופצצו על ידי בעלות הברית ללא רחם. גם לא במקרה האיראני - פשוט משום שכוח, כאב, הרס ולחץ הם המנופים היחידים לשינוי מדיניות וכניעה של ארגוני טרור ומפלצות טוטליטריות כגרמניה, איראן ועזה.

הצהרות המצוקה של המשטר האיראני ואיומי בכיריו (גנרל קאסם סולימאני) - "אם אנחנו לא נשווק נפט, שום מדינה לא תשווק" - מעידות על הלחץ הגובר, ועל כך שזו הדרך הבדוקה לחולל את השינוי ולכווץ את יכולת המימון של המשטר האיראני לסייעניו בתימן, בסוריה, בעיראק, בלבנון ובשאר רחבי העולם.

בממשל האמריקני אין צל של היסוס באשר למימוש האכיפה, לנוכח איומים אלה; למעט האירופאים, שנותרו בהתעקשותם משיקוליהם הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים הצבועים - כסתירה דווקאית למדיניות ארה"ב.

הם נוקטים צעדים נרפים לפיצוי חברות שייצמדו להסכם הגרעין וימשיכו לעשות עסקים עם האיראנים. המשל הערבי גורס: "רק אנשי העיר מכה מכירים טוב מכולם את הוואדיות שסביבה". לא במקרה דווקא אבו מאזן, המכיר את העזתים היטב, מטיל עיצומים על עזה.

לנוכח הרעיונות ההזויים במחוזותינו, הראיס מבין שהמשך שלטון חמאס הוא סוף הפיקציה של המדינה הפלשתינית העתידית, ולכן נחוש למוטט את חמאס בדרך ההיסטורית הבדוקה: מצור אמיתי שיביא למרי אזרחי ולהפלתו.

ייתכן שחרף המחירים שישראל משלמת, שלטון חמאס הוא יתרון מבחינתה, מפני שהוא מכשול להיווצרות סיכונים חמורים פי כמה. אם כך המצב - יש לבחור עיתוי, דרכי הכאבה ויעדים למהלומותינו, שיותירו את חמאס על כנו אך מוחלש ומורתע.

עד מתי תאכל החרב? שהפלשתינים ישאלו את עצמם את השאלה הזאת. לנו יש נשימה ארוכה, ואין טעם לספק לאויב בלוני חמצן.