"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מנהיגי המדינה אלופים "במכבסת מילים"

,עודכן

למערכת הפוליטית בארץ, כמו ברוב מדינות העולם, יש כישורים סמויים לשמש כ"מכבסת מילים". דוברי הממשלה, כמו לעתים רבות גם בכירים במערכת הביטחון (או חבריהם מקהל הלשעברים הנשלחים על ידם להתראיין) יש מומחיות יוצאת דופן בהלבנת מילים. הכול כדי להשיג מטרה כלשהי או לרוב כדי להימנע מפעילות שאינה נוחה לשלטון.

לאחרונה אנו עדים לעליית מדרגה של הממשלה ודובריה בתחום "הלבנת" המילים. כך למשל, ירי בלתי פוסק על יישובים בסמוך לגבול רצועת עזה הוא "טפטוף", משל היה דומה לשיר הוויראלי של המורה הערבייה "גשם גשם מטפטף, גשם גשם איזה כיף". איני מכיר שום כיף בירי מרגמות וטילים על ילדים בדרכם לבתי הספר, על אימהות עם תינוקות בדרכן לגן ועל לסתם אזרחים המעוניינים לצאת מהחדר הממוגן בבית. אבל כשרוצים לא לעשות כלום, הרי שנגד טפטוף אפילו לא משתמשים במטרייה.

גם הניסיון הפלשתיני העזתי להבעיר תושבים בבתיהם באמצעות בקבוקי תבערה המחוברים לכלי מעוף הוא קצת ילדותי כמו "טרור העפיפונים". טוב, אז קשה לא לקרוא לזה טרור, אבל תוספת המילה עפיפונים נותנת לאירועים בהם איחור קל של כבאית יכול להביא לשרפת קיבוץ שלם הרגשה של קיץ כיפי על שפת הים. טוב שלא קראו לזה "טרור הטיארות", אז זה היה תירוץ עוד יותר טוב לממשלה להסביר האימפוטנטיות שלה.

גם בצפון עובדת המכבסה במלוא הקצב, שם ירי על קיבוצים ומושבים נקרא "זליגה". תמיד יודעים את זהות היורים ובעיקר את כוונתם: הם רצו לפגוע בסורים במהלך מלחמת האזרחים, והפגז "זלג" למרום גולן, לאל-על או לקשת. על "זליגה" לא פותחים במלחמה, על "זליגה" רק "עוקבים בערנות ומוכנים לכל תרחיש" - עוד סוג של קשקוש מילים שאין דבר מאחוריהם.

ליצחק שמיר, ראש הממשלה בימי מלחמת המפרץ, היה אומץ להודות בציבור כי האינטרס הבסיסי של ישראל לדעתו הוא שלא להגיב על ירי הטילים מעיראק לישראל. הוא לא כינה את הירי בשמות משונים: לא טפטוף על רמת גן, לא זליגה לתל אביב ולא שלג בראשון לציון. הוא פשוט קרא לילד בשמו ואמר שהחליט שישראל לא תגיב וטבע את מטבע הלשון "איפוק זה כוח". שמיר, שמעולם לא הייתי מחסידיו, היה מנהיג שלא חשש להתייצב עם האמת שלו מול הציבור. כך גם צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה שהבטיח לבריטים "דם יזע ודמעות", וכך בן גוריון שאמר לחוגגי החלטת כ"ט בנובמבר "אתם רוקדים ומחר יישפך דם".

למנהיגים של היום אבד האומץ (ואולי לא היה להם בכלל). חושבים שעדיף לא להגיב על הירי על תושבי ישראל מעזה- תגידו. מעדיפים להבליג מול ירי מסוריה על הגולן- תודו בכך. תשאירו את תמיסת "המלבין" למכונת הכביסה ולא למילים היוצאות מפיכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר