לא תפסו אמריקה. ימי האבל של הפרשנים הפוליטיים נמצאים בשיאם. מבחינתם פעמיים חרב הבית: טראמפ ביטל את הסכם הגרעין למרות שהבטיחו שלא יעשה זאת; ועכשיו הוא העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, למרות שהם הבהירו שאין סיכוי שזה יקרה. נקווה שהם יתאוששו בזמן ליום הזיכרון לדברי הביטחוניסטים שהבטיחו שקט מצד הפלשתינים, אם רק נחזור לגבולות 67' - העצרת המרכזית תתקיים ליד הגדר עם עזה.
ימי האבל האלה, שמשרים אווירה קשה על אנשי החדשות בארץ, מובילים אותנו לפרשה הבאה, כפי שהיא מופיעה באחד מכתבי רבי אלתר דרויאנוב: ט' באב, נכנס מוכס (יימח שמו) אצל מוזג יהודי, וציווה עליו שיכין לו סעודה. בגלל הפחד עשה המוזג כרצון המוכס, ומהחשש ל"מה יגידו עליו", הלך מייד לספר לרב, ששלח שליחים שיקראו למוכס, שלו אמר: "כיצד מעז יהודי לחלל תענית זו, שנאמר בה כל חמשת העינויים של יום כיפור?"
השיב המוכס: "רבי, אילו הייתי חולה שיש בו סכנה, מה היה דיני - חייב אני בתענית או לאו?"
אמר הרב: "חולה שיש בו סכנה דינו שונה, פיקוח נפש דוחה הכל, אבל מפניך נראה שהלוואי ירבו חולים כמוך בישראל".
"ובכן", הגיב המוכס, "בעצם מותרת לי האכילה היום, אלא שאתה בא אלי בטענה שאינני חולה, והרי אני תמה עליך, רבי: כיצד צרה עינו של רב בבריאותו של יהודי?"
יש לזה מחיר. פרשנינו יודעי הכל, שאמרו לנו ש"טראמפ לא ייבחר, לא יבטל את הסכם הגרעין ולא יעביר את השגרירות", גמגמו השבוע ש"יהיה לכל זה מחיר". דבריהם משיבים אותנו לכתבי דרויאנוב, לזה הסיפור: אמרו על הרב הזקן שהוא יודע עתידות. פעם אחת קנטרה אותו אשתו ואמרה לו: "אם אתה יודע עתידות, הגידה נא לי מתי אמות?"
השיב הרב: "ערב יום טוב (חג) תמותי".
חזרה ושאלה: "איזה יום טוב?"
ענה לה: "ערב יום טוב שלי".
לא נתקררה דעתה ושאלה שוב: "מתי יחול יום טוב שלך?"
הסביר הרב: "יום טוב שלי יחול למחרת מותך".
נוהל נכבה. קראתי ב"הארץ" שהמוני עזתים "מתאבדים על הגדר, כי אין להם מה להפסיד". ובכן, אפילו לאומן פשיסט כמוני לא חשב שאובדן חייהם של 60 עזתים הוא לא הפסד, אבל אם "הארץ" אומר זאת, אז לכו תדעו, אולי הם צודקים. בצד הפלשתיני, כמו תמיד, זה התחיל מהכרזות מתלהבות, שהנה הם מסתערים על ישראל החלשה ומחזירים לידיהם את מג'דל (אשקלון), אישדוד (אשדוד) ויפו. "המיליון ירמסו אותם", הבטיחו ראשי חמאס בפני משתתפי "צעדת השיבה הגדולה". הם גם הפיצו סרטונים וכרוזים שבהם הבהירו ליהודים ש"הדרך היחידה להציל את עצמכם היא לחזור למקומות שמהם הגעתם".
וכמו בימי הנכבה, ההתלהבות מחיסול היהודים התחלפה מהר מאוד ביללות על כך שהיהודים האכזרים יורים. מה הם בסך הכל רצו? רק את "חיסול מדינת הכיבוש", אבל שוב היהודים לא מתנהגים כמו שתוכנן, ולא נכנעים, למרות שחמאס הבטיח. ואגב, בתחילת השבוע התפגרו שלושה עזתים. הם התפוצצו כאשר ניסו להרכיב "עפיפון נפץ", דגם מתקדם של "עפיפון התבערה". או בעברית קלה, הם עפו על עצמם.
איתכם במאבקכם. ביום רביעי בבוקר הכריזה ועדת המעקב של ערביי ישראל על שביתת מסחר ולימודים של יום אחד בגלל חיסול המתפרעים שהסתערו על גדר הגבול בעזה. גם כמה ח"כים ערבים הודיעו שישבתו ולא יגיעו לכנסת. הכל בסדר, אבל למה רק יום אחד? למה לא שביתה של שבוע, או חודש, או שנה, אולי עשור? ומה עם שביתת רעב? אל תוותרו, לכו עד הסוף. אנחנו איתכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו