מצפון קוריאה נלמד מה לעשות בסוריה

תגובתו הנחרצת והנחושה של דונלד טראמפ לרודן צפון קוריאה, קים ג'ונג־און, שאיים לפגוע באמצעות טיליו בארה"ב, נשאה פרי. הצפון־קוריאנים מצמצו ראשונים ומיהרו לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו, הגם שהדרך לאלף את "איש הטילים" מפיונגיאנג ולהגיע עימו להסכם, שיסיר את האיום שהוא מהווה לשלום ולביטחון במזרח הרחוק, עוד ארוכה.

חבל שוושינגטון לא מאמצת אותה עמדה נחושה שהפגינה כלפי צפון קוריאה גם בהקשר הסורי ואף האיראני, מול יריבים חלשים בהרבה מצפון קוריאה. חבל גם שהאמריקנים לא הצליחו לשכנע את בשאר אל־אסד ושליטי איראן, להתייחס אליהם ברצינות.

בדמשק ובטהרן מקשיבים להבטחותיו של טראמפ לצאת מסוריה, ומתקשים להאמין שיש ממש מאחורי ההצהרות הסתמיות שמשמיעים בכירים אמריקנים, שלפיהן משטרו של איש הדמים אסד איבד את הלגיטימיות, או שוושינגטון נחושה לבלום את איראן להפוך למעצמה אזורית ולאיים על בעלי בריתה של ארה"ב במזרח התיכון.

בניגוד למשבר עם צפון קוריאה - שם יש לממשל האמריקני מטרות ברורות, וממילא גם מדיניות ותוכנית פעולה - במקרה של סוריה, היעד היחיד הוא כנראה להסתלק מסוריה מהר ככל שניתן. מלכתחילה הגיעו האמריקנים לסוריה ללחום בדאעש, ומשארגון זה הוכה, הם כנראה אינם רואים סיבה להישאר בסוריה או להמשיך לגלות מעורבות בנעשה בה.

את החלל שמותירים האמריקנים, ממלאים הרוסים והאיראנים. רוסיה חלשה מארה"ב, צבאית וכלכלית, ובכל זאת הצליחה להפוך את בית המטבחיים של אסד למקום חסין ובטוח מכל פגע. עתה מאיימים הרוסים למכור לבשאר מערכות טילי S-300 מהמתקדמות בעולם.

אסד אינו זקוק לנשק שכזה כדי להמשיך לטבוח באזרחיו. מערכות כאלו גם לא ימנעו מהלומות טילים אמריקניות. דומה שהיחידה שעשויה להיפגע מטילים אלו היא ישראל. בעבר הכריזה ישראל שלא תניח לסוריה להצטייד בנשק כזה, אך זה היה בטרם הגיעו הרוסים.

אבל רוסיה אינה אויב, לא של ישראל ולא של ארה"ב. למרות היריבות בין וושינגטון למוסקבה, אפשר להגיע להבנות שישקפו את האינטרסים כמו גם את יחסי הכוחות בין שתי המעצמות.

אבל בשביל זה צריכה וושינגטון מדיניות ותוכנית פעולה - מה לעשות בכורדים שבהם הסתייעה וושינגטון ללחום בדאעש; מה לעשות באותן קבוצות מורדים, למשל בדרום סוריה, שהשליכו יהבן על ארה"ב, ועתה אסד מחסל אותן בחסותן של רוסיה ואיראן; ומה לעשות ביחס להמשך הנוכחות האיראנית על אדמת סוריה.

בחודש מאי הקרוב עתיד נשיא ארה"ב טראמפ לפתוח מחדש את הסכם הגרעין שעליו חתם קודמו עם טהרן. חשוב שלא יחזור על שגיאותיו של אובאמה ויגביל את הדיון עם איראן לשאלת הגרעין, אלא יכלול בו גם את החתרנות האיראנית ברחבי המזרח התיכון - החל מסוריה, עבור ללבנון, עזה, עיראק וכלה בתימן. ככלל, על הנשיא טראמפ לזכור כי מי שמוותר לאיראנים בלבנון, בתימן, בעיראק ובסוריה, יתקשה להכיל את האיום האיראני.

איראן, מצידה, בחרה לפתוח בחזית עימות עם ישראל. בסוף השבוע נשמעו שוב מטהרן איומים להטיל את ישראל אל הים. האיומים ריקים מתוכן, ולו רק בשל המכה האנושה שתספוג איראן אם תנסה לפגוע בישראל.

אלו דיבורי רהב שנועדו להעלות את המורל הירוד מבית, להסיח את תשומת הלב מבעיות הכלכלה המחריפות, ובעיקר לנסות להרתיע את ארה"ב ואת ישראל מניסיון לבלום את ההיאחזות האיראנית בסוריה.

אבל לאתגר האיראני דרוש טיפול שורש, ולא עוד אקמול דוגמת הסכם הגרעין של אובאמה. המקרה של צפון קוריאה מלמד שנכונות לאיים - בלית ברירה - בפעולה צבאית, מביאה תוצאות, וכי הצד השני, החלש יותר מן האמריקנים, הוא הממצמץ ראשון.