70 פנים: מדינה יהודית בארץ ישראל

70 שנות עצמאות הן הזדמנות מבורכת לבחון מספר פסקאות מפתח במגילת העצמאות. עם השנים הפכה למסמך המכונן של המדינה, ובפועל מילאה את הריק שנוצר בשל היעדר חוקה.

בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בשעות הבוקר, התכנסה מועצת העם לישיבתה האחרונה: אישור ההצעה לנוסח הכרזת העצמאות. בשל צוק הזמנים, בחינת הנוסח הסופי היה מהיר. הנחת המוצא הייתה שהחוקה שתחוקק בהקדם, תחליף את ההכרזה. לעריכה ולתיקונים שהוכנסו יש משמעות היסטורית חורגת.

"בארץ ישראל קם העם היהודי". פתיחת ההכרזה בציון ההיסטורי הזה מדגישה את העובדה שהעם היהודי ישב בארץ-ישראל מקדמת דנא. אברהם אבינו, האב הקדמון של העם היהודי קיבל לידיו את ההבטחה על ארץ זו, והזכות הועברה מדור לדור עד שזכו צאצאיו לכונן מדינה עצמאית. המונח "ארץ-ישראל" ביטא את רצונו של בן-גוריון להבהיר למדינות העולם בכלל, ולמדינות שהתנגדו להקמת מדינת ישראל בפרט, שהקשר בין ארץ-ישראל ובין העם היהודי לא ניתן לניתוק, ואין כוח בעולם שיכול לערערו.

בהמשך נאמר, שלא זו שהעם היהודי חי בארץ הזאת, אלא גם עיצב בה את "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" הוא חי בה "חיי קוממיות ממלכתית" ויצר בה "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". מדיני, ממלכתי ולאומי בפסקה אחת - זיקתו של העם לארצו אינה רק דתית, אלא גם לאומית, ולפיכך מדינית. הזיקה הלאומית הודגשה, שהרי גם לנוצרים ולמוסלמים זיקה דתית לארץ. הייתה פה תשובה לכל שהטילו ספק בזכותנו להקים מדינה בארץ הזאת, מאחר שלא חיינו בה שנים רבות.

הפסקה השנייה "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע", עונה לשאלה מדוע לא חי העם היהודי בארצו מאות שנים: משום שנגזרה עליו גלות, לא מרצון אלא בכורח תהליכים היסטוריים: כיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית וכיבושים נוספים. ואולם, גם ממקום גלותו שמר העם אמונים לארצו "ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". הכמיהה הדתית שולבה עם הכמיהה לעצמאות לאומית.

"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות" את החלטה 181, שאפשרה את הקמת המדינה. לאחר אישור ההחלטה, נשמעו בעולם קולות לבטלה או לעכב את ביצועה. לכן מופיעים הביטויים - "החלטה המחייבת" ו"אינה ניתנת להפקעה" - המציינים את תוקפה המחייב את האו"ם לפעול לביצועה המלא.

לבה של מגילת העצמאות היא ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הכרזה זו התבססה על הזכות הטבעית, ההיסטורית והבינלאומית-משפטית. השאלה היא, מה משמעות הביטוי "מדינה יהודית" בהקשר הנדון? אין ספק, שלא הייתה כוונה להכריז על מדינה יהודית במשמעות הדתית, כלומר - מדינה שתנוהל על-פי ההלכה. משמעות הביטוי מתחוורת מהמשפט המופיע בהמשך "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". המדינה היהודית הוקמה למען הגשמת המטרה העליונה של הציונות: "קיבוץ גלויות". המדינה הוקמה בשביל הלאום היהודי, ולכן סמליה, לשונה וטקסיה הם יהודיים.

רק לאחר שדובר על מהותה המרכזית של המדינה, צוין כי המדינה תהיה מושתתת על ערכים מוסריים ואנושיים נעלים בהתאם למגילת האומות המאוחדות. הודגשו הכוונה והרצון להבטיח שוויון גמור והזדמנות שווה בכל תחומי החיים לכל תושבי המדינה: לא רק שוויון פורמלי בפני החוק, אלא גם שוויון של ממש בתחום החברתי, בתחום הכלכלי ובתחום המדיני.

הסיפא של המגילה נפתח במשפט: "מתוך ביטחון בצור ישראל". לאחר דיון נוקב וויכוח ארוך הוחלט להותיר את הביטוי ולאפשר לכל אחד מחברי מועצת העם שחתם על המגילה, לצקת תוכן אישי לתוך הביטוי. כעת נוכל להחליט האם לחתום על המגילה מחדש.

פרופ' אריאל פלדשטיין הוא המזכיר האקדמי באונ' בן גוריון שבנגב