לא לוותר לאיראן ולא להיבהל מאיומיה

כשתיגמר הקטטה התורנית בין פוטין לטראמפ, כשציוצי הטוויטר ייפסקו וענני האבק שיותירו אחריהם מהלומות הטילים האמריקנים ישקעו, יתברר כי דבר לא השתנה בסוריה ומה שהיה הוא שיהיה.

בשאר אל־אסד ימשיך בדרכו, בסיוע רוסי ואיראני, אל הניצחון במלחמה בארצו, למרות החבטה הקלה בכנף. ספק גם אם ילמד את הלקח, ואם יהסס לשוב להשתמש בעתיד בשעת הצורך והדחק בנשק כימי נגד אויביו.

זה אינו הסיפור העיקרי; בוודאי לא מבחינת ישראל. האמריקנים באים והולכים ובעיקר מסתלקים מסוריה, כך הרי הבטיח טראמפ. אבל אנחנו נישאר מול איראן, שעימה נקלעה עתה ישראל לעימות חזיתי.

יריות הפתיחה בעימות כבר נורו במהלך השבועות האחרונים. האיראנים החלו, כששיגרו מל"ט לעבר שטחה של ישראל, שהגיבה בתקיפות ובנחרצות לפרובוקציה. התקיפה בסוריה בראשית השבוע שעבר, שמוסקבה וטהרן מייחסות לישראל, היא עליית מדרגה נוספת, בעיקר משום שנהרגו בה כמה מאנשיהם.

תגובה איראנית להתקפה בוא תבוא. בניגוד לבשאר אל־אסד, חיזבאללה והאיראנים לא נוהגים להשאיר חשבונות פתוחים, ובעבר קיימו את הבטחותיהם. תגובה זו נשאה לרוב אופי של פיגוע טרור בחו"ל (נתיב לא רצוי כיום לאיראנים) או פיגועים לאורך קו הגבול, ובמקרים אחדים, כמו אחרי חיסולו של סמיר קונטאר, גם ירי כמה טילים לעבר ישראל.

אבל אין מדובר במלחמה כוללת אלא בעימות כוחני של מהלומות הדדיות וכיפופי ידיים, שיסתיימו כשמישהו משני הצדדים ימצמץ ראשון, או כששני הצדדים יגיעו להבנות שבשתיקה בדבר המותר והאסור לכל אחת מהן על אדמת סוריה.

לאיראן אין כל אינטרס במלחמה כוללת, שכן היא אינה מעוניינת לסכן את הישגיה בסוריה וגם לא להפנות אליה תשומת לב ערב חידוש הדיון עם הקהילה הבינלאומית בהסכם הגרעין בחודש מאי הקרוב.

יש אפוא להתייחס בערבון מוגבל לקולות האזהרה הנשמעים בישראל, המהלכים אימים במלחמה אזורית כוללת וקוראים להרים ידיים ולהשלים עם היאחזותה של איראן בסוריה, או אף לחזור - כפי שהטיפו כמה פובליציסטים בשבוע שעבר - למדיניות בן־גוריונית שעניינה לתפיסתם הימנעות מכל מהלך יזום והמתנה עד שהחרב תונח לצווארנו, ורק אז לצאת למלחמת אין ברירה.

אגב, זו מעולם לא היתה דרכו של בן גוריון; ב־1956 הוא יצא למלחמת מנע בסיני, הרבה בטרם חושלה חרב האיום המצרי על ישראל, ולא התחרט מעולם על מהלך זה.

מנהיגי האיראנים וגם בשאר אל־אסד אינם מהססים להרוג בבני עמם, אבל הם אינם שליטים מטורפים שלא מסוגלים להבחין בין חזונות משיחיים לבין המציאות. אנו צפויים אפוא למשחק פוקר קשוח, שיכלול מהלומות ומהלומות שמנגד, ולכך צריך להיערך.

קלפי הפתיחה של ישראל טובים יותר, משום שתהליך ההתבססות של איראן בסוריה מצוי בראשיתו ועדיין לא עומד לרשותה מערך טילים מאיים, שכמותו היא מבקשת להקים בסוריה. מערך כזה מיועד להעניק לה חסינות דומה לזו שמעניק מערך הטילים של חיזבאללה בלבנון.

אפשר אפוא לנצח במשחק הפוקר הזה, ובעיקר לוודא שלא יתפתח למלחמה כוללת שבה איש מהצדדים אינו רוצה, במיוחד לא איראן ושותפיה. ישראל צריכה להבהיר – ראשית לעצמה, אך גם ליריביה - מהם הקווים האדומים שעליהם אינה מוכנה להתפשר. עליה להבהיר את עמדתה לרוסיה ולנסות לזכות בגיבוי אמריקני.

אבל חשוב יותר - והדברים מכוונים בעיקר לציבור הישראלי - עליה להפגין חוסן פנימי ולא למצמץ ראשונה בבהלה, גם לא כשיגיעו תגובות הנגד האיראניות. אלו עשויות להיות כואבות, אך כפי שמלמד הניסיון הישראלי בלבנון - מי שמוכן להשלים עם בנייתו של מערך טילים מאסיבי אצל היריב במחיר של שקט זמני, עתיד למצוא עצמו במצב משתק של נחיתות אסטרטגית שמחירה כבד שבעתיים.