עזה והבצל: יום עסל ויום בסל

ביום שישי האחרון עשו אנשי חמאס את המרב לרכז המונים בסמיכות למוקדי הפריצה בגדר. אוטובוסים יצאו בהולים כשהם עמוסים בעזתים, מי מרצון ומי באונס, כשהם נושמים לרווחה את עשן הצמיגים. נוכח הסיטואציה הקפקאית שנוצרה, אולי צה"ל היה צריך להיענות למשאלת חמאס ולהצניח לרצועה שפע צמיגים משומשים, תשובה ראויה לכריזה הפרובוקטיבית במסגדים: "אוהבים את זה?" קחו את צמיגיכם ואת תוכן כריזתכם בעוצמה כפולה.

ערוץ הטלוויזיה של חמאס "אלאקצא" לא פסק מלשדר שירי מלחמה שעיקרם: "נשחרר את פלשתין מרפיח עד נאקורה (ראש הנקרה) ונוציא את היהודים מפלשתין במו ידינו מהשורש". אלא שכוונת חמאס להקים על חורבות ישראל אמירות אסלאמית, הגיעה גם הפעם למבוי סתום, אחרי פיגועי המתאבדים, הטילים, המנהרות ועתה - נחשולי אדם שנבלמו בתבונה בידי צה"ל. מנהיגי חמאס הם נכס לישראל, שהרי "המאמין, אינו מוכש מאותו חור נחש פעמיים"...

כוחותינו לא סיפקו לחמאס את ליטרת הדם שציפה לה. העזתים הצביעו ברגליים: אחוז המתייצבים היה מזערי. עכשיו מאיימים שבשישי הבא ישתמשו ב־5,000 ליטר דלק כבקבוקי תבערה. כשצה"ל יענה, יתלוננו בחמאס שאין להם דלק לגנרטורים של בית החולים שיפאא לצורך טיפול בפצועים.

כך הולכת ובשלה ההבנה הפלשתינית, שבמסגרת "עסקת המאה", לא זו בלבד שחלומם למקם בירושלים את בירת מדינתם המומצאת נגוז, אלא שגם אגדת הפליטים הפלשתינים (שתוארם עובר בירושה כמו מרקיזים וברונים) המציפים את ישראל - עומדת להיעלם. נוכח אלה גובשה סיסמת פסטיבל "השיבה" הפלשתינית: שום הסדר. לא להתאזרחות במדינות ערב ולא לפיצויים - רק להשמדת היהודים וחיסול ישראל.

אילו רצו בחמאס להפיק הצגה של שלום, היו מפגינים ברחוב עומר אלמוכתאר או בכיכר "מדינה" שבעזה. יום השישי השני של "שיירת השיבה" הצביע על כישלון מטרותיהם: העולם לא יצא מגדרו והאמריקנים שיבשו את ניסיונם לגרד באו"ם מעט רקב אנטישמי אירופי משרידי הצמיגים המפויחים של עזה.

אל־ג'זירה הסיטה מצלמותיה מעזה המעשנת לאזור "דומה" שבסוריה, וסיקרה באדישות הריגת 50 אזרחים סורים בידי המשטר בסיוע איראן ורוסיה, מה שגנב מחמאס את ההצגה.

מי שמראים סימני היענות ללחץ הם דווקא המצרים והרש"פ (פתיחת מעבר רפיח והקלת העיצומים), החוששים מסחף בביתם פנימה. וכמובן, מרצ ומסכות "בצלם", המזדהות עם מצוקת האויב.

אין ספק באשר לכוונות חמאס. המחשבה היתה לראות מאות אלפי אנשים פורצים את הגדר ונוהרים לישראל, המונים נורים למוות ורבים נכנסים לריכוזי האוכלוסייה היהודיים ויוצרים כאוס שיצריך מעורבות בינלאומית והסדר מחודש של שיבת הפליטים לפי פרשנותם את החלטה 194 של האו"ם. עכשיו ברור, כיוון שנסוגונו מעזה, שאם הפלשתינים ישלטו בגבול ירדן, ינהרו לכאן על חימושם המוני חמאסניקים ודאעש.

תאריך מיצוי צבירת הכוח של המפגינים 15 במאי, יום ה"נכבה" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. אך נראה שהעסק צולע, כדבר המשל הערבי - "הפך הבוץ לעיסה דביקה". הפלשתינים מפנימים בדרך הקשה כי סביר יותר שיחזרו לחיג'אז (ערב הסעודית) מש"יחזרו" לישראל. נוכח הפנטזיה שנוצרה סביב הילד עם הבצל וכישלון ה"וודסטוק הפלשתיני", מתברר שאין לחמאס גרם דבש להציע לעזתים המותשים; אפילו בצל אין די הצורך.