ההתפתחויות האחרונות במרחב האמריקני־רוסי ממחישות, שדווקא הצלחת יתר נושאת בחובה את זרעי הפורענות, שעלולה לבטל כליל את הישגי העבר. העובדה שוולדימיר פוטין (שזכה שלשום למנדט מחודש ולא מפתיע) התערב בצורה כה בוטה בשיח הפנים־אמריקני, והשתמש בכלים ובאמצעים הלגיטימיים של החברה האמריקנית הפתוחה כדי להעצים בדרך מלאכותית ומניפולטיבית תחושות של אדישות, ניכור ועוינות כלפי הממסד - מתחילה לפעול נגדו היום כבומרנג.
ואכן, העדויות המצטברות על חדירתם של "סוסים טרויאנים" זדוניים והרסניים ערב הבחירות, לתוככי הרשתות החברתיות, המוסדות והארגונים האזרחיים והמפלגתיים, שפרמו ברגל גסה את הרקמה העדינה של הוויית הפלורליזם האמריקני, הצמיחו - וממשיכות להצמיח - תגובות נגד חריפות מצד ממשל טראמפ וגבעת הקפיטול.
ככל הנראה, נקלע הקרמלין לסחרור גבהים לאחר שזכה במרוץ למיליון, ובמשך שמונה שנים תמימות ניצב מול נשיא הססן ורכרוכי בדמותו של ברק אובאמה, שנרתע מכל עימות או הפגנת כוח. כך הצליחה מוסקבה, דווקא מעמדה של חולשה כלכלית מובהקת, לבסס את מעמדה המוביל בזירה הסורית, לספח את חצי האי קרים ולנגוס, בשיטת הסלאמי, בשטחים ממזרח אוקראינה. זאת, מבלי שהפרות אלה של הסטטוס קוו נתקלו בניסיון של ממש מצד הנשיא ה־44 לעצב מדיניות של בלימה, הרתעה או אכיפה כלפי האתגר הרוסי.
כאן נעוצה טעותו האסטרטגית של פוטין. במקום לשמר את הישגיו ולהכיר במגבלות כוחו, הוא השתכר מרצף הצלחותיו והחליט לשבור את כללי המשחק ולשגר את חייליו (הווירטואליים והממשיים) היישר אל אושיות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית. אמנם, בטווח הקצר, הושגה לכאורה מטרתו האסטרטגית, בדמות ניצחון המועמד לנשיאות, שבו תמכו סוכניו הסמויים. אולם כבר היום ברור שהיה זה ניצחון פירוס. שכן, ככל שהתברר היקף הניסיון להנדס את מחשבתם של הבוחרים, כך התחזקה המגמה בקרב הממשל, הקונגרס ודעת הקהל להשתחרר מחיבוקו הלופת והמאיים של הדוב הרוסי.
לנוכח החשש שהקרמלין יאמץ את דפוס פעולתו החתרנית גם בבחירות הביניים לקונגרס בנובמבר, ולאור "כתב האישום" החמור - שכבר גובש ע""י קהילת המודיעין, משרד האוצר, ועדות הקונגרס וצוותו של החוקר המיוחד רוברט מולר - החליט אפוא הנשיא (בניגוד לעמדתו הראשונית כלפי מוסקבה) לפעול ליישומה המלא של חבילת ענישה נרחבת כלפי אזרחים וגופי מודיעין, שהיו מעורבים במאמץ הרוסי לא רק להשפיע על תוצאות הבחירות, אלא גם לחדור לתשתיות רגישות (בין היתר בתחום האנרגיה).
יתרה מזאת, בימים האחרונים החליט הממשל להצטרף להודעת הגינוי החריפה של צרפת וגרמניה, שהעניקו גיבוי מלא לצעדים שבריטניה נקטה כנגד מוסקבה, בעקבות ניסיון חיסולם של הסוכן הכפול הרוסי לשעבר, סרגיי סקריפל, ושל בתו על אדמת בריטניה. ואם לא די בכך, אפשר לראות במינויו של הנץ המושבע מייק פומפאו לתפקיד מזכיר המדינה (במקומו של רקס טילרסון האנמי) בשבוע שעבר, את סתימת הגולל על הניסיון להחיות את ימי הדטאנט שבין המערב למזרח מבית היוצר של ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר. ואכן, עמדותיו התקיפות והבלתי מתפשרות של פומפאו כלפי הקרמלין במכלול סוגיות מעניקות ביטוי מזוקק וצלול לעובדה שפוטין הקדיח את תבשילו, וכעת ניצבת מולו מעצמת־על נחושה ודרוכה. ימי אובאמה חלפו לבלי שוב.
פרופ' אברהם בן־צבי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באונ' חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו