שיטת ה"כאילו" שיוחסה לי כאן בשבוע שעבר, משעבדת לעיתים גם ידענים גדולים ובעלי כוונות טובות להשקפת העולם שלהם. היא אינה מניחה למציאות לקלקל קונספציות. דבר מה דומה קרה ליוסי ביילין בשבוע שעבר, ברשימתו: "העיר שהופרדה לה", בעת ששלל את תוכניתי לפיצול מוניציפלי של מרחבי כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט מירושלים.
הבסיס העובדתי לוויכוח בינינו אינו יכול להיות שנוי במחלוקת: הקמת גדר הביטחון לפני כ־14 שנה, בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים, הוציאה דה פקטו את השכונות הירושלמיות כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט אל מחוץ לעיר. המציאות הזאת הולידה שני תהליכי קיצון שלא ניתן עוד להתעלם מהם:
• "בום דמוגרפי" - האוכלוסייה במרחב שהוצא אל מחוץ לגדר גדלה פי שלושה והיא מונה כיום כ־140 אלף נפש, כשליש מהאוכלוסייה במזרח ירושלים. בתקופה המקבילה עמד הגידול בכל מזרח ירושלים על 71% בלבד.
• הקמת הגדר גם העמיקה עוד את ההזנחה, העבריינות, העוני והיעדר המשילות ששררו באזורים אלה מלכתחילה. היא הפכה אותם לסוג של שטח הפקר, שביטויי המצוקה בהם רבים: סמים, עזובה, עוני, עבריינות בנייה נרחבת שמורידה את רמת מחירי הדיור באזורים הללו לרצפה ושואבת אליהם עשרות אלפים לא ירושלמים משטחי הגדה וגם רמת שירותים ותשתיות עירוניות נמוכה במיוחד.
מתווה הפיצול המוניציפלי של האזורים הללו מירושלים (ששורטט על ידי במסגרת "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה") נועד להתמודד הן עם המצוקה הנוראית של התושבים שם והן עם ה"בום הדמוגרפי" שמסכן את הרוב היהודי בבירה. כל הרעיונות האחרים שהועלו בשנים האחרונות ביחס לשתי השכונות הללו, התמקדו בדרך כלל רק באחד מהשניים. לעומת זאת, המתווה המדובר (שאומץ לימים על ידי השר זאב אלקין) מציע להקים עבור השכונות הללו שתי מועצות מקומיות חדשות. הוא מתמודד עם מצוקת התושבים ועם האיום הדמוגרפי גם יחד. הוא מעניק לתושבים שם אופק עירוני חדש, והוא גם מגדיל את הרוב היהודי בירושלים מכ־60% לכ־70%.
מי שנצמד בכוח לקונספציית "המדינה הפלשתינית ובירתה מזרח ירושלים" חוטא פעמיים: בפעם הראשונה הוא עלול להביא על עשרות אלפי היהודים שחיים לאורך קו התפר הסמוך, פיגועים דוגמת אלה שחוו תושבי גילה, מייד לאחר ששכנתם, בית ג'אלה, הועברה לרשות הפלשתינית. יש גורמי קיצון במרחב כפר עקב־שועפט, שרק מחכים להזדמנות זו. "המתווה", לעומת זאת, שומר על חופש פעולה מבצעי, סיכולי ומודיעיני באזורים אלה, באמצעות הריבונות הישראלית.
בפעם השנייה החטא הוא כלפי האוכלוסייה שם. מאז 1967 הזניחה ישראל את המרחבים הללו כמעט בכל מובן. ה"בונוס" הכמעט יחיד שהוענק להם היה תעודת התושב הירושלמי על הטבותיה. ביילין ודומיו מבקשים למעשה לשלול מהם את התעודה. האוכלוסייה שם מבועתת מהאיום הזה. מי שעוקב אחר הלוך הרוח במזרח העיר יתקשה שלא להבחין בכך.
המשך המצב הקיים בשכונות שמעבר לגדר הוא שקרוב יותר ל"אוטונומיות הדמה שהקים המיעוט הלבן בדרום אפריקה עבור השחורים ב־1959", שמהן הזהיר ביילין בשבוע שעבר. לעומת זאת, המתווה שמציע תקציבים ומועצות מקומיות נפרדות, שמירה על תעודות התושב ושינוי חד ביחס המפלה שנקטה ישראל כלפיהם - מרחיק אותם מהמצוקה. הוא גם משמר עבורם את אופציית ההתאזרחות - אם יחפצו בה - מחוץ לעיר, אך בתוך ישראל.
בניגוד לתוכנית רמון, "המתווה" אינו מתנער מהתושבים שם. הוא אף מאפשר להם, כפי שמרביתם רוצים - כך עולה מסקרי עומק ומשיחות רבות עימם - להמשיך לחיות תחת ריבונות ישראל. הפתרון הזה טוב לישראל וטוב לתושבים, אף שהוא "חוטא" בחשיבה מחוץ לקופסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו