מומחים, לא מנהיגים

בן־גוריון היה מקשיב להם ומחליט בעצמו • אשכול שמר מולם על עמימות והכריע לבדו • גם צ'רצ'יל התעלה מעל גנרלים חסרי אונים בזמן אמת • לאורך ההיסטוריה, ראשי מדינות מצאו את עצמם מקבלים החלטות גם בניגוד לדעתם של מומחי הביטחון • לידיעת הקורא ניר חפץ

בדיווח על ניר חפץ שנעשה עד מדינה בחקירת ראש הממשלה, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את בנימין נתניהו בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות תוך התעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. מעבר לדיון העוסק בהתנהלותו האישית של נתניהו, מונחת לפנינו סוגיית יסוד במדע המדינה ובקבלת החלטות אסטרטגיות. מתעוררות כאן שתי שאלות: האחת עוסקת במהות תפקידו של מנהיג כקברניט לאומי, עד להיכן מגעת חובתו למלא אחר המלצת מומחים? השאלה השנייה היא עד כמה יועציו הקרובים ביותר של מנהיג לאומי יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטותיו, במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים.

בעומק העניין, שתי השאלות קשורות זו בזו. אם מצפים ממנהיג לאומי להתנהל בהכרעותיו המשמעותיות בציות למודל המתאים למנהל וועדת מומחים, אז הדיון, כאירוע מקצועי, חייב להיות שקוף ולהעלות בגלוי את מלוא השיקולים. במקום כזה, מי שהיה שותף לדיון באמת יודע ויכול להעיד על מה שהתרחש שם. אלא שמנהיגות בכירה, בוודאי ברמה הלאומית, אינה יכולה להתנהל במלואה רק בממד הגלוי. 

ייחודו של העומד בראש

קבלת החלטות בניגוד להמלצת מומחים: עד שלא מגיעים לצומת הכרעה במצבים חסרי תקדים, ניתן להפקיד גורלנו בידי מנהלים מצטיינים. את ניהול הרכבת, לדוגמה, כדאי להפקיד בידי מצטייני ניהול. אבל לא הכל בחיי חברה ומדינה מתנהל על מסילות, ומנהיגות כתכונה ייחודית נדרשת דווקא במקום שבו נגמרת המסילה. במקום שבו מסתיימת הרציפות בין מה שהיה לבין מה שקורה. באירוע חירום שמתגלה כפורץ כל מסגרת תקדימית, מסתיימת גם סמכות המומחים. זו היתה שעתו הגדולה של ווינסטון צ'רצ'יל כפי שאף הוצגה באורח דרמטי בסרט "שעה אפלה". מול מתקפת הבזק הגרמנית, הגנרלים הבריטים במיטב מקצועיותם נמצאו חסרי אונים. בשעה הרת הגורל של מצור דנקרק, היתה זו מנהיגותו של צ'רצ'יל שהובילה לחילוץ ההרואי של מאות אלפי החיילים שנלכדו על החוף.

כך היתה גם מנהיגותו של דוד בן־גוריון, שהתאפיינה בכל דרכו הפוליטית בהבנה עמוקה למגבלת הידע המצוי בידי מומחים. במלחמת העצמאות ידועה התעקשותו, בניגוד להמלצת המטה הכללי, לריכוז מאמץ המלחמה הראשי לירושלים. דיוני ועדת החמישה בראשותו מבטאים פתיחות אמיצה לדיון ביקורתי. 

בדיון לאחר קרב לטרון, הטיח אלוף יגאל ידין - ראש אג"מ - בפני בן־גוריון: "החטיבה היחידה שהיה אפשר להשיג לקרב היתה חטיבה 7... פה היתה לדעתי ההתערבות הקשה ביותר של בן־גוריון, אשר לדעתי היתה בניגוד לכל סמכויותיו, כאיש הרואה עצמו מוסמך לתת הוראות לצבא. כולם היו טירונים ואי אפשר היה להכניס אותם לקרב אלא כעבור שבעה או שמונה ימים, אחרת זהו איבוד לדעת... ניסיתי להסביר שמבחינה טכנית זה לא ייתכן, אך כל דבריי היו לשווא. בן־גוריון דרש שאקרא את מפקד החטיבה, הוא רצה לשמוע את הדברים מפי המפקד... יש לי טענה קשה למפקד החטיבה שמילא את הפקודה. מבחינת כל השיקולים הצבאיים, אסור היה לעשות פעולה זו, הפעולה נגמרה בקטסטרופה איומה". 

בן־גוריון ענה בנחרצות: "לדעתי בניצחון גדול, אמנם לא בזול". אכן, קרב לטרון היה כישלון טקטי, אבל ניצחון מערכתי משמעותי. בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לבחון את נכונות ההחלטה, אבל אין ספק שהיא היתה לא רק לגמרי לגיטימית, אלא גם מופת לנחישות ההחלטה של מנהיג לאומי, הנדרשת במהותה גם ליכולת העמידה כנגד המלצת המומחים.

כך נהג בן־גוריון גם בהעלאת יהודי עיראק במבצע מהיר ב־1950. שלמה הלל, שנשלח להוביל את המשימה, מספר כיצד לוי אשכול, שנשא באחריות לקליטת העולים החדשים, קרא לו בטרם יציאתו לשם ואמר: "בחור צעיר, אל תביא את כולם בבת אחת. אין לנו יכולת לקלוט אותם, אין מספיק אוכל, אין אוהלים, אין עבודה לספק להם". בן־גוריון, ששמע על כך, קרא להלל ואמר לו: "מה שאמר לוי אשכול נכון. בכל זאת תגיד לכולם לבוא מייד, עכשיו ההזדמנות ומי יודע מתי תסתיים". ואמנם, פחות משנה לאחר מכן, שלטונות עיראק סגרו את הגבולות. כאן מתגלה ייחודה של תופעת המנהיגות, בתנאי אי־ודאות, במבט שמעבר לאופק הגלוי למומחים, בנחישות ההחלטה, שאינה יכולה להיות מגובה בהבטחת המומחים להצלחה. 

חופשי זה לגמרי לבד

גם היועצים הקרובים אינם בעלי סמכות למניעי ההחלטה: מעצם טבעה, מנהיגות נדרשת להתמודד בסביבות מורכבות. בסביבה שאינה מורכבת, גם סדרן עבודה יעיל יכול להסתדר. כשהמערכת נעשית מרובת מתחים ומורכבת, לא ניתן לנהל אותה בשקיפות מלאה, זה מה שעושה את ההנהגה לעניין רווי מסתורין. ישראל גלילי אמר על בן־גוריון: "היה לו הכישרון לשתוק ולחטוא לבדו. כלומר, לא לשתף אחרים במחשבותיו, שיקוליו וכוונותיו. הוא גם לא גילה ליבו לפני יומנו. דומה שמאז מותו של ברל כצנלסון לא התייעץ בן־גוריון עם איש, אלא היה מאזין ומחליט. על כן נשארה מערכת השיקולים של בן־גוריון עלומה ונתונה לפרשנות" (אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, עמ' 42).

גם מנהיגותו הנבונה של לוי אשכול כראש ממשלה, כפי שהתגלתה בניהול מלחמת ששת הימים, נותרה רווית מסתורין באופן שהוליך שולל גם את יועציו הקרובים. על הלילה הגורלי ב־5 ביוני, שבו קיבלה הממשלה את ההחלטה לכיבוש ירושלים המזרחית, כתב מזכירו הצבאי תא"ל ישראל ליאור: "הדיון נמשך יותר מהצפוי... השרים התווכחו על עתידה של ירושלים לדורות. הם עשו זאת ללא הכנה מראש, ללא ניירות עבודה, מבלי לדעת דבר על תוכניות פוליטיות או צבאיות". אשכול סיכם את הדיון באמירה: "נשאיר את ענייני הצבא לצבא", ביודעו שמשה דיין, שלא נכח בדיון, נתן כבר הוראות לכיבוש ירושלים. 

התנהלותו של אשכול נחוותה על ידי ליאור כחולשה. להבנתי הוא לגמרי פספס את עומק התחכום. אי־השתתפותו של דיין בישיבת הממשלה היתה מבחינת אשכול הזדמנות לעמימות מועילה. אם הדברים יתפתחו כרצוי, מה טוב, ואם תתהווה תסבוכת בינלאומית, העמימות תאפשר לממשלת ישראל מוצא, בהצגת המהלך כאי־הבנה בין ראש הממשלה לשר הביטחון. בהיבט זה היתה כאן התנהלות חכמה, כרשת ביטחון לסיכוני ההליכה אל הבלתי נודע. גם היועצים הקרובים חסומים ברגע שכזה לעומק השיקולים.

לסיכום: המורכבות רבת־הממדים, שבה מתנהל מנהיג לאומי, היא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל בקבלת החלטות אסטרטגיות. המסתורין האופף אותה הוא אתגר מורכב לא רק להיסטוריון, אלא גם לצוותי חקירה מבוססי מומחיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו