הריגוש שבנפילה

1. אין יוצר דוקומנטרי שלא מנסה עכשיו, מהדלת או מהחלון, להגיע אל נתניהו. מהו קולנוע אם לא תיעוד של האיש החזק כשהוא על המדרגה הראשונה בדרך למטה. הם פונים ללשכה, לבית בבלפור, למקורבים, מבקשים ללוות את ביבי קינג בסרט שיכונה אחר כך "עלייתו ונפילתו של הקוסם". 

הגיליוטינה לא ירדה לו על הראש, הוא מחובר לצוואר, אבל על רקע במת העץ התליין משתדל להיות רחום. הכללים תמיד משתנים כשמישהו מדמם. התקשורת אוהבת אנדרדוגים. גוססים מצטלמים יפה. חוסר אונים עובד טוב מביטחון עצמי (על נתניהו תמיד יגידו: זחיחות). אברמוביץ', כספית ודרוקר מסמנים באותות ידיים מעל לראשינו. אם יסומן שזה תחילת הסוף, רגע לפני התזת הראש, נראה כתבות מחמיאות עליו ועל פועלו. 

זה קרה גם בגוש קטיף: כל עוד אפשר היה להטות את מטאוריט ההרס ממסלולו, התקשורת שפכה את דם התושבים והציגה אותם כמסוכנים, אלימים, גזלנים. כשכלו התקוות להציל את ההתיישבות - הדמוקרטיה דחתה את חוק משאל העם, הצביעה בעד חוק פינוי־פיצוי, ותקציב המדינה עבר - אז התייצבה העיתונות החרוצה בצד של התושבים והציגה את פניהם האמיתיות. פני חקלאים יפים שנעשה להם עוול. פני הדור השלישי בגוש שמתנדנדים בגן השעשועים. פני המשפחות שלא יודעות לאן ילכו אחרי העקירה. החודש האחרון לפני שנוערו מהשטיח היה המחמיא ביותר בסיקור העיתונאי. הם היו שכיב מרע, נוטים למות. את הקץ שלהם כבר לא היה אפשר לשנות, ודמעותיהם העלו את הרייטינג. 

החומרים שמהם עשויה טלוויזיה טובה הם עקרונות הטרגדיה היוונית של אריסטו: הגיבורים הם לא צדיקים מוחלטים ולא רשעים נקלים, אלא אדם ששגה משגה אחד ומשם נפילתו. נראה שנתניהו, מוכה ומוקע, לא יוכל להמשיך לכהן לאורך זמן אם חלק מהתיקים ילך לאישום פלילי. הישראלים תומכים בו ויודעים שהדלק היה שנאה, שהיתה אכיפה בררנית יותר מאשר שאיפה לטוהר מידות. אבל תמיכה וסקרים לחוד, ומציאות משפטית לחוד. 

אני מתפללת שנתניהו ישרוד - לא כדי להגשים חזון מדיני בסגנון אתרוג אברמוביץ' על שרון, נתניהו לא מספיק אמיץ כדי לספח - אלא משום שהוא מדינאי מצוין וכלכלן מבריק, הפך את ישראל למעצמה ולא הכריח אותנו לארח יונות שלום שיחרבנו לנו במרפסת. בכל אופן, אם הוא לא ישרוד, צפו למבול של תיעוד רגיש ואוהד על מה שעבר האיש ומשפחתו. צלילי כינור. תאורה חמה. 34% רייטינג. 

2. הפורום החילוני הוא גוף צעקן וקפוץ גבות בעל שם מחמם לב. בתחילת שנות ה־2000, כשהייתי כתבת לענייני מתנחלים, אמר לי אורי אליצור ז"ל: עוד תראי שיהיה כתבנו לענייני חילונים. והנה, יש להם פורום כעסן. אולי נראה בעיתונים כתבות מרתקות על חילונים. בינתיים הם דורשים שבצה"ל ימונה חלצ"ר - חילוני צבאי ראשי - ככתובת לחיילים החילונים. לא המצאתי את זה, חי נפשי, זה הודפס ב"הארץ" ביום רביעי.

שום טענה שלהם לא עוברת במסננת קוסקוס. ההדתה בבתי הספר היא קשקוש. עכשיו העלו ממוח קודח שיש הדתה בצה"ל. "חלקים בצבא שלנו מתחילים להזכיר את בני ברק יותר מאשר את האתוס הפלמ"חי", כתב רם פרומן, יו"ר הפורום. 

הם שיגרו לערוץ 2 הקלטה ממוחזרת של הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, כשהוא מנחה את תלמידיו לשמור על יחסים קורקטיים בצה"ל. ואם ההצעה הטובה הזאת, לשדר קרירות מול חיילות, נחשבת "הדתה" - מה הפלא שהחבר'ה בפורום החילוני מתגעגעים ל"אתוס הפלמ"חי" שכלל הטרדות מיניות וסטנדרטים של צביטות בישבן.

 

איור: בת אל בן חורין

 

3. השבוע פורים. לכו לחפש את הילדים, בתקווה שגם תמצאו אותם. נסו לעבור את הרעלת הסוכר במינימום נזקי מותניים. ולשמוח. משנכנס אדר מרבין בשמחה. 

ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שבה הייתי שמחה, ממש שמחה. זה לא ארך אז יותר מדקה. שמחה היא שפיץ חד בציר הזמן שמייד נגוז. המצב הטבעי דאוג ודרוך. מי שמטפל באנשים וילדים הלוקים בפיגור, יודע שזו אוכלוסייה ששמחה תמידית. התודעה מפריעה לנו לשמוח.

דברים רעים ואנשים רעים לא מפריעים לנו לשמוח. לוח הפיקוד הוא אצלנו. מיקוד שליטה פנימי, קוראים לזה בפסיכולוגית. אדם ממוקד לא תלוי במאורעות חיצוניים. גם כשהם שרירותיים ואכזריים, הם לא מערערים אותו. מרדכי היהודי היה אדם שמח. 

אז מתי שמחתי בפעם האחרונה? שמחתי כשהתחדש לי משהו ושמעתי קליק בראש. לימוד משמח. לכן בתשעה באב אסרו ללמוד תורה. שמחה היא הרמוניה: פער בין רצוי למצוי נסגר. מרחק בין השערה לאישוש שלה נצמד. יש התאמה. בין אבידה למציאה, בין ציפייה למימוש. תחושה שהמציאות יכולה להסתדר. 

ואי אפשר לסגור פער כזה כשהמושגים של טוב ורע מבולבלים. "שבעה ימים באנטבה", הסרט הבריטי החדש שמגולל את מבצע אנטבה מנקודת מבט אמפתית לחוטפים, הוא הדור הבא של העיוות. "לטרוריסטים יש מצפון, הם בני אדם! וגם הם נהרגו במבצע!" אמר הבמאי חוסה פדיליה בראיון לחברת החדשות. 

נמאס מהשיט האופנתי. אם נרצה להיות בריאים אי פעם, שמחים אי פעם, אנחנו חייבים ליצור חומה בין טוב לרע. למבצע אנטבה אין פנים מורכבות. מי שחוטף מטוס ואזרחים הוא המן הרשע. אנטיוכוס. אפשר לדבר על מורכבות, לא כשרובה מכוון לי לרקה. אם תרצו להיות שמחים, שרטטו את העולם כמו ילדים: אלה רעים, אלה טובים, אנחנו רוצים שהטובים ינצחו. 

 

4. 8,000 איש עזבו את ירושלים בשנה שעברה, כך פרסמה השבוע הלמ"ס. אחריה, בפער גדול, אשדוד: 2,700 עוזבים בשנה. 

ירושלים היא העיר הענייה הגדולה בישראל, העיר החרדית הגדולה בישראל, העיר הערבית הגדולה בישראל. הבעיה מתחילה כשהשלטון המרכזי כופה על המקומי הנחות בארנונה שפוגעות בעיר בענק: הזכאים להנחות ולפטורים הם מוסדות חינוך ודת, מתקני ממשלה, משפחות מרובות ילדים ומשפחות עניות. בכל אלה ירושלים משופעת יותר מכל עיר אחרת. 

ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל. מה עם משרדי ממשלת ישראל? היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה יושבת בתל אביב. יחידת המטה למעברי גבול יבשתיים יושבת בנתניה. יחידת הפשיעה המאורגנת ויחידת הפירוקים של רשות המסים נמצאות בלוד. וכך הלאה. משרדי הממשלה מתחמקים מהעברת 163 יחידות ממשלה לירושלים. זהו נזק גדול לכלכלה הירושלמית ופגיעה באלפי משרות שירושלמים יכלו לאייש. 

העיר המסובכת הזאת סובלת מאתגרי תקציב מובנים. העירייה, לפי דו"ח חיצוני, מתנהלת ביעילות ונלחמת בגירעון. אבל שנתיים וחצי מאז נכנס למשרד האוצר, לא מצא כחלון זמן להיפגש עם ניר ברקת. השבוע נפגש כחלון בפעם השלישית עם רה"מ הפלשתיני חמדאללה. ירושלים לא על ראש שמחתו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו