פולין והשואה: לא לפחד מדיון פתוח

האם יש לישראל ולעם היהודי אינטרס להיכנס לוויכוח עובדתי עם פולין על קיומם של משתפי פעולה יהודים עם הנאצים, שלפי החוק בישראל לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם נתפסו כפושעים? האם לישראל ולעם היהודי אינטרס להיכנס לוויכוח מוסרי עם פולין על ההבדל בין מניעי משתפי הפעולה הפולנים הלא־יהודים ואלה של משתפי הפעולה הפולנים היהודים? הלא־יהודים פעלו מתוך שנאה אנטישמית, מאופורטוניזם תאב בצע. והיהודים? אך ורק מתוך רצון להגביר את סיכוייהם לשרוד?

האומנם - מרגע שלא היה עוד ספק לגבי טבע תוכניותיהם של הגרמנים - לא עמדה בפניהם דרך אחרת להתמודד עם סכנת ההשמדה המרחפת מעל בני עמם, כזו שעמדה למשל בפני מורדי גטו ורשה או מורדי מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה? ככלות הכל, השואה לא היתה רק רצף של גילויי פסיביות מצידם של יהודים, כפי שאפשר היה להבין לאחרונה מדבריו של יועץ לנשיא פולין. כמובן, איש מאיתנו שלא חווה את נוראות השואה אינו יכול להעריך מה היה עושה תחת אותם תנאים מזוויעים. אך האם התעלמות מקיום משת״פים יהודים או התייחסות גם אליהם כקורבנות אינה פוגעת בזכרם של הקורבנות? ולאור זאת - האם הכללת משת״פים פולנים יהודים ולא־יהודים במשפט אחד יכולה להיתפס כהכחשת שואה?

כל עיסוק בשואה מעורר אצלנו רגשות חזקים, וטוב שכך. ממשלת פולין מגלה חוסר רגישות רב בהתנהלותה בשבועות האחרונים כלפי הרגישות היהודית לשואה. מבין מעשיו של רה״מ מורבייצקי בסוף השבוע במינכן, החמור יותר הוא הנחת הזר על האנדרטה של חללי ״בריגדת הרי הצלב הקדוש״, מיליציה ימנית ששיתפה פעולה עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה - לא רק בלחימה מול ״האויב הקומוניסטי״, אלא גם ברצח יהודים. פה אין עניין של פרשנות. באווירה הכללית שנוצרה מאז העברת החוק, שזכה בישראל לכינוי המוגזם ״חוק הכחשת השואה״, מורבייצקי היה חייב להימנע ממחווה משמעותית שכזו, גם אם לוותה במחוות כבוד לאנדרטת עובדי כפייה פולנים, שמצאו את מותם על אדמת גרמניה במלחמת העולם השנייה.

אך האם ההתלהמות בישראל סביב המשבר שנוצר ביחסים עם פולין אינה משחקת לידי גורמים פולניים, המעוניינים לשכתב את ההיסטוריה? האם גם בישראל אין גורמים שמנצלים את ההתנהלות של ממשלת פולין הימנית־לאומנית לצורכיהם הפוליטיים הצרים? האם לא היה אפשר להימנע מהחרפת המשבר באמצעות הנמכת להבות ההאשמות וההשמצות? בפולין נשמעות - גם מפי גורמים רשמיים - טענות שה״היסטריה״ הישראלית נובעת מכוונה ללחוץ על פולין בסוגיית החזרת הרכוש היהודי, משיקולים פנימיים של ״מערכת פוליטית ישראלית מהמושחתות בעולם״, מרצון לשמור על ״מונופול השואה״. אין ספק, המשבר הנוכחי הוציא מעל לפני השטח את השדים האנטישמיים, הנפוצים מאוד, עדיין, בחברה הפולנית. ועדיין: הוא מעורר בקרב לא מעט ישראלים תגובות לא פחות גחמניות ולא ענייניות, שאינן תורמות לזיכרון השואה אלא פוגעות בו.

דיון פתוח ועובדתי, ולא מחוות והצהרות תיאטרליות, היה מסייע הרבה יותר לבירור השאלה להיכן מועדות פניה של הממשלה הפולנית. האם, אכן, מדובר בניסיון להעמיד את ההיסטוריה על דיוקה או ברצון לשכתב את ההיסטוריה? במצב הנוכחי יצטרכו הנהגות שתי המדינות לגלות יצירתיות רבה כדי להציל את מערכת היחסים הפולנית־ישראלית ולהתמודד באופן יעיל יותר עם הבעייתיות הרבה שנותרה בה.

ואולי יש גם מקום לקוות, שכל אלה המגלים בימים אלו רגישות ובקיאות רבה בנושא השואה כשמדובר בפולין, יתקוממו בעתיד באותה התגייסות רועמת נגד הכחשת השואה בקרב הפלשתינים ושאר אומות ערב והאסלאם, ונגד כל ההשוואות משוללות הבסיס בין ישראל לגרמניה של שנות ה־30 וה־40. ולו רק כדי להבהיר לכולם שביקורתם כלפי פולין לא נבעה מרצון לעשות בשואה שימוש פוליטי כלשהו.