מובילי ותומכי קמפיין MeToo# אומרים שכמו בכל מהפכה, בדרך לעולם טוב יותר נופלים קורבנות הכרחיים. אלא שלפי שעה הקורבנות מתרבים, והעולם הטוב יותר לא נראה באופק. להפך. אווירת המרקתיזם והתרת הדם רק מגדילה את החשדנות, הקיטוב, ואף האיבה בין גברים לנשים. תלונות ישנות, שחלקן לפחות נשמע קלוש, מוצאות מן הבוידעם, וקריירות, משפחות ומוניטין של אנשי תקשורת, אקדמיה ופוליטיקה, מחוסלים בכיכר העיר בלי שמישהו טורח לבדוק אם יש ממש בהאשמות.
את משפטי השדה האלה אנחנו מבצעים על ידי החלת הנורמות של היום על מקרים מלפני שנים, שבהן הנורמות היו שונות. מה שנחשב היום למזעזע נחשב לפני שנים נורמטיבי וטבעי. האימהות, בוודאי הסבתות, של חלקנו התחתנו בגיל העשרה. רבים מהורינו הכירו בתור בוס ועובדת שלו, או מפקד וחיילת. איזה היגיון יש בלתאר בדיעבד את מה שהיה אז סביר כעבירת מין על פי הכללים שהשתנו?
ב־1964 כתבה נעמי שמר בשיר "אהבת פועלי בניין": "כשאת לובשת את השמלה האדומה אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה"... האם היום שיר כזה היה מתקבל באותה אהדה? מסופקני.
לפני שבועיים התאבד בעז ארד - אדם, אמן ומורה שקיים קשר רומנטי עם תלמידתו בת ה־16 עד גיל 21 (על פי הפרסומים). זה בוודאי לא היה קשר שגרתי גם אז, אבל גם לא חריג ובעייתי כפי שהוא נראה בימינו. הוא הבין מה מחכה לו בתקשורת ובמדיה החברתית, וכמה אפסיים סיכוייו להסביר את עצמו. הוא הבין היטב איך צימאון הדם המוסרני של ציד המכשפות החדש יהפוך את חייו לגיהינום שהמוות טוב ממנו. מפני שיש בקמפיין הזה באופן מובהק גם אכזריות ורשעות, לא רק רדיפת צדק. יש נקמנות ושמחה לאיד, וחמלה רק על מין אחד. גברים, לדידם של הפמיניסטיות החדשות, אינם ראויים לעולם לאמפתיה. אפשר לפגוע בשמך, בתדמיתך הציבורית, במשפחתך, בפרנסתך ובילדיך, על סמך האשמות שאיש לא טורח לבדוק את מהימנותן.
התחושה היא שמבחינת מובילי הקמפיין, ארד, בהתאבדותו, סירב ליישר קו עם התסריט לסרט של MeToo#. הוא היה צריך, לשיטתם, להפוך ללוח מטרה מדמם מחיצים שיושלכו עליו מכל עבר. מוות מהיר ומיידי מסיים את הפרשה מהר מדי ומבחינת מפיקי ה־MeToo# ארד לא סיפק את הסחורה. על פי המאמרים והפוסטים הנכתבים גם מדובר מבחינתם בהתנהגות של אדם אלים ששפט את עצמו. ההנחה הרווחת אך השגויה היא שבישראל אין עונש מוות. אלא שיש ויש, ונשפטים אליו בעיקר הפריבילגים מהמגדר הגברי.
החוק למניעת הטרדה מינית שנחקק ב־1998 יצר שינוי משמעותי בנורמות. אבל הוא עדיין לא הרווה את תאוות הנקם ולא הפסיק את הקמפיין המתמשך לדמוניזציה של המין הגברי: יום וליל מלמדים אותנו שכל הגברים הם אלימים, אנסים פוטנציאליים. אנחנו מאבדים את האמון, האמפתיה וההגינות, שהם הבסיס אצל רובנו ליחסים בין המינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו