"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

MeToo#: מתוך תאוות נקם

,עודכן

מובילי ותומכי קמפיין MeToo# אומרים שכמו בכל מהפכה, בדרך לעולם טוב יותר נופלים קורבנות הכרחיים. אלא שלפי שעה הקורבנות מתרבים, והעולם הטוב יותר לא נראה באופק. להפך. אווירת המרקתיזם והתרת הדם רק מגדילה את החשדנות, הקיטוב, ואף האיבה בין גברים לנשים. תלונות ישנות, שחלקן לפחות נשמע קלוש, מוצאות מן הבוידעם, וקריירות, משפחות ומוניטין של אנשי תקשורת, אקדמיה ופוליטיקה, מחוסלים בכיכר העיר בלי שמישהו טורח לבדוק אם יש ממש בהאשמות.

את משפטי השדה האלה אנחנו מבצעים על ידי החלת הנורמות של היום על מקרים מלפני שנים, שבהן הנורמות היו שונות. מה שנחשב היום למזעזע נחשב לפני שנים נורמטיבי וטבעי. האימהות, בוודאי הסבתות, של חלקנו התחתנו בגיל העשרה. רבים מהורינו הכירו בתור בוס ועובדת שלו, או מפקד וחיילת. איזה היגיון יש בלתאר בדיעבד את מה שהיה אז סביר כעבירת מין על פי הכללים שהשתנו?

ב־1964 כתבה נעמי שמר בשיר "אהבת פועלי בניין": "כשאת לובשת את השמלה האדומה אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה"... האם היום שיר כזה היה מתקבל באותה אהדה? מסופקני.

לפני שבועיים התאבד בעז ארד - אדם, אמן ומורה שקיים קשר רומנטי עם תלמידתו בת ה־16 עד גיל 21 (על פי הפרסומים). זה בוודאי לא היה קשר שגרתי גם אז, אבל גם לא חריג ובעייתי כפי שהוא נראה בימינו. הוא הבין מה מחכה לו בתקשורת ובמדיה החברתית, וכמה אפסיים סיכוייו להסביר את עצמו. הוא הבין היטב איך צימאון הדם המוסרני של ציד המכשפות החדש יהפוך את חייו לגיהינום שהמוות טוב ממנו. מפני שיש בקמפיין הזה באופן מובהק גם אכזריות ורשעות, לא רק רדיפת צדק. יש נקמנות ושמחה לאיד, וחמלה רק על מין אחד. גברים, לדידם של הפמיניסטיות החדשות, אינם ראויים לעולם לאמפתיה. אפשר לפגוע בשמך, בתדמיתך הציבורית, במשפחתך, בפרנסתך ובילדיך, על סמך האשמות שאיש לא טורח לבדוק את מהימנותן.

התחושה היא שמבחינת מובילי הקמפיין, ארד, בהתאבדותו, סירב ליישר קו עם התסריט לסרט של MeToo#. הוא היה צריך, לשיטתם, להפוך ללוח מטרה מדמם מחיצים שיושלכו עליו מכל עבר. מוות מהיר ומיידי מסיים את הפרשה מהר מדי ומבחינת מפיקי ה־MeToo# ארד לא סיפק את הסחורה. על פי המאמרים והפוסטים הנכתבים גם מדובר מבחינתם בהתנהגות של אדם אלים ששפט את עצמו. ההנחה הרווחת אך השגויה היא שבישראל אין עונש מוות. אלא שיש ויש, ונשפטים אליו בעיקר הפריבילגים מהמגדר הגברי.

החוק למניעת הטרדה מינית שנחקק ב־1998 יצר שינוי משמעותי בנורמות. אבל הוא עדיין לא הרווה את תאוות הנקם ולא הפסיק את הקמפיין המתמשך לדמוניזציה של המין הגברי: יום וליל מלמדים אותנו שכל הגברים הם אלימים, אנסים פוטנציאליים. אנחנו מאבדים את האמון, האמפתיה וההגינות, שהם הבסיס אצל רובנו ליחסים בין המינים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר