כנס המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שנערך בשבוע שעבר היה מרשים בכל קנה מידה בינלאומי. בדיונים רבים עלתה סוגיית הסכסוך הישראלי־פלשתיני. בין הדוברים, לא הוצג רעיון פורץ דרך מחוץ לפרדיגמת חלוקת הארץ. השאלה החשובה בעניין נשאלה על ידי תומאס פרידמן: "כיצד מדינת ישראל ברוכת היצירתיות לא הצליחה להעלות רעיון יצירתי לפתרון הסכסוך מחוץ לשאיפה להיפרדות?"
פרופ' מרמור מהטכניון לימד אותי שעל מנת לחשוב מחוץ לקופסה, צריך להכיר את הקופסה, ובמיוחד את המכסה הסוגר אותה. ארבע הנחות יסוד נועלות את הקופסה שהתקבעה על ידי הממשל האמריקני מאז הנשיא קלינטון:
(1) פתרון הסכסוך צריך להיות מתוחם גיאוגרפית לשטח שבין נהר הירדן לים התיכון; (2) הפתרון מחייב הקמתה של מדינה פלשתינית בעלת ריבונות מלאה; (3) הגבול בין ישראל לפלשתין צריך להתבסס על קווי 67', בתיקונים קלים; (4) הגדה המערבית ועזה חייבות להיות ישות מדינית אחת.
ארבע הנחות אלה מותירות מרחב בלתי אפשרי למו"מ, ומכוננות שוב ושוב את המבוי הסתום. מצוקת רצועת עזה, לדוגמה, היתה יכולה להיפתר לו הציעה מצרים, בסיוע בינלאומי נרחב, את הרחבת הרצועה אל מרחב הפוטנציאל הפתוח בפתחת סיני בואכה אל־עריש.
השיח הישראלי והבינלאומי הרווח, שהתקבל כמוסכמה מובנת מאליה, הציב את מדינת ישראל בצומת תפיסתי בן שתי אפשרויות בלבד: או שימור המדינה היהודית־דמוקרטית, מתוך התכנסות בתיקונים קטנים לגושי התיישבות, לשטחי 4 ביוני 67'; או היקלעות למדינה דו־לאומית מסוכסכת, שלא תוכל להימנע מאפרטהייד. חשיבה יצירתית מתבקשת אמורה לחלץ אותנו ממלכוד הבחירה באחת משתי הדרכים הקוטביות והבלתי אפשריות.
היצירתיות שגילה איינשטיין בתורת היחסות הכללית יכולה לשמש השראה להיחלצות מקיבעון. איינשטיין לא גילה במעבדה משהו חדש, הוא פשוט הציע תיאוריה כוללת אחרת, שבמרכזה החריגות של מהירות האור הופכת לחוק טבע. באופן דומה, חשיבה יצירתית לפתרון הסכסוך מחייבת הכרה באי היכולת לחלק את הארץ הצרה בין הים לירדן לשתי מדינות, במלוא המשמעות המקובלת למושג מדינה.
לא רק בגלל מפעל ההתיישבות ביו"ש קשה לחלק את המרחב. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו־פיזיים: הקהילתיים, האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים, התשתיתיים במערכות מים, ביוב וחשמל. הקושי כרוך כמובן גם בממד הביטחוני של חלוקת הארץ.
מה שהתהווה במרחב מאז ראשית הסכמי אוסלו מציג בשטח שני דגמים לבחינה: הדגם האחד, באזור יהודה ושומרון, מייצג - בחלוקתו לשטחי A, B ו־C - מרחב שהתארגן בסוג של דו־קיום בין פלשתינים לישראלים, על פני אזור מגוון בחלוקתו השלטונית. הדגם השני, ברצועת עזה, מייצג חלוקה בינארית - "הם שם ואנחנו כאן" ובינינו גדר, בגבול אכזרי ונוקשה.
הדרך לחשיבה יצירתית מתחילה בחקירת ההבדל שנוצר בדפוס הפעילות הביטחונית בין רצועת עזה לבין יו"ש. בדגם רצועת עזה, המייצג היפרדות מוחלטת, הפעלת הכוח הצבאי נדרשת למשאבים רבים: טנקים, מטוסי קרב ופעולה צבאית מעת לעת בעצימות גבוהה, כמו גם השקעות עתק ללחימה במנהרות. בדגם האחר, במרחב יו"ש, הביטחון מתארגן באיזון מרחבי היברידי, בנקודות מפגש יומיות בין ישראלים לפלשתינים, בדינמיקה של שיתוף כלכלי עם נוכחות אזרחית ישראלית - מה שמייתר הפעלה מאסיבית של עוצמה צבאית. בהיבט איכות החיים, דגם יהודה שומרון מתגלה כמועיל יותר לשני הצדדים.
המפתח לפתרון היצירתי שמבקש תומאס פרידמן טמון בלימוד ובפיתוח היתרונות הטמונים בבשורת הדגם המרחבי ההיברידי המתהווה ביו"ש, עם סמכויות שלטון שניתנו מכבר, בינואר 1996, לרשות הפלשתינית בשטחי A ו־B. הפריצה מחוץ לקופסה מתחילה אפוא במוכנות להיפרד מפרדיגמת ההיפרדות המרחבית המוחלטת ביחס ליו"ש, שהתגלתה כבר כפרדיגמה כושלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו