במאמר במדור זה הציג אריאל קלנר את מה שהוא מכנה "קונספציית השמאל", המורכבת, לדבריו, משלוש רגליים: שלום משיגים באמצעות הסכמים, פייסנות ופשרות; הצמיחה הכלכלית תלויה בתהליך השלום; הלגיטימציה הבינלאומית תלויה בתהליך השלום. אבל הוא טועה. גם לשיטתי וגם לשיטתו.
הוא טועה לשיטתי משום שתפישת השמאל הציוני בנויה על שני אדנים אחרים: שוויון ערך האדם והבטחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שלוש הרגליים שהוא מתייחס אליהן, במידה כזו או אחרת של דיוק, הן חלק מן הטיעונים המושמעים על ידי אנשי מחנה השלום בישראל בוויכוחים עם בעלי הגישה הלאומנית.
הוא טועה לשיטתו, משום שגם אם אלו הן הנחות היסוד של "קונספציית" השמאל, אף אחת מהן לא קרסה, אלא להפך. העיקרון הראשון הוכח על ידי ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, שעשה את הוויתור הטריטוריאלי הגדול ביותר תמורת שלום, ועקר עיר ישראלית ויישובים ישראליים על יושביהם, וכן בסיסים חדשים ובעלי חשיבות צבאית רבה מאוד של חיל האוויר. כדי להשיג שלום הוא ויתר על שטח הגדול פי שלושה מישראל הריבונית, והסכים לפרז שטח בדרום הארץ, לאורך כל הגבול עם מצרים, ולהכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני. זו אפילו לא פשרה, אלא קבלת הדרישה המצרית המקורית. מפלגתו־שלו התנגדה להצעה שהביא ב־1978 מקמפ דיוויד, והוא לא היה יכול להשיג רוב בכנסת אלמלא העניק לו המערך את התמיכה. קשה למצוא היום אנשי ימין בישראל המצטערים על ההסכם החשוב ההוא.
ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד, היה יכול לחתום על הסכם השלום עם ירדן רק משום שהסכם אוסלו עם אש"ף נחתם קודם לכן, וגם הסכם זה היה כרוך בהסכמות ובפשרות כמו פירוז מוגבל והחכרת שטחים.
הצמיחה הכלכלית האדירה של ישראל בשנות ה־90 נבעה מוועידת מדריד, בימי ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, ומהסכם אוסלו בימי רבין. החרם הערבי בוטל בחלקו, וחברות בינלאומיות שמעולם לא נכנסו בשעריה של ישראל ניצלו את השינוי המדיני והחלו לפעול כאן. אין שום ספק ששלום עם העולם הערבי יביא לצמיחה כלכלית גדולה יותר. השלום אינו מחליף מדיניות כלכלית רפורמית ואחראית, אך הוא, בלי ספק, גורם מגדיל צמיחה.
ובאשר ללגיטימציה הבינלאומית - זה נכון שמנהיגי העולם אינם מחרימים את ישראל, ורבים מהם מבקרים בה, אך כאשר מדובר בהכרעות בארגונים בינלאומיים - החל מן האו"ם ועד לארגוני ספורט בינלאומיים - ישראל ממשיכה לראות בעיניים כלות את ידידיה מצביעים באופן ביקורתי, ולעיתים תמוה. החרם שמטיל העולם המוסלמי, כמעט כולו, מעיק מאוד על ישראל, ושיחות מודיעיניות חשאיות בינינו לבין המנהיגים המחרימים אותנו, אינן תחליף להכרה פומבית.
תפישת השמאל הציוני רחוקה מלקרוס. כשהימין שדגל בעבר ב"אף שעל", נמצא בשלטון, הוא מוצא עצמו מוותר על שטח, מרסן בנייה בהתנחלויות ותומך בפתרון שתי המדינות. לתפישה המסורתית של הימין המדיני, המתנגדת לדברים הללו, אין אפילו תמיכה של רבע מחברי הכנסת. השמאל "הקורס" הצליח לשכנע את השאר...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו