מתכנן מסלול מחדש

1. תקציב.הישראלים לא אוהבים לנהל תקציב, אפילו לא ברמה של רישום הכנסות והוצאות. למה? בעיקר כי הם לא מבינים למה זה טוב. אני שומע לא מעט הסברים לכך - רובם קשורים לפחדים, להדחקה וסתם ליצר הרפתקני, שום דבר ענייני. ניהול תקציב זו קביעת אסטרטגיה, ורבים מהישראלים מעדיפים להתנהל ברמה הטקטית, בלי שום אסטרטגיה. אבל בכלכלה, כמו בחיים בכלל, דרך ברורה עדיפה על אין דרך. כשיש דרך ברורה, שאינה מוכיחה עצמה, מובן שצריך לשנות אותה, אבל שוב - לדרך ברורה אחרת ולא ל"אין דרך".

2. השקעות.מי שמנהל תקציב הוא מנהל, גם את ההשקעות. כן, אני יודע שרובכם מגחכים וטוענים שאין לכם כסף עודף להשקעות, אבל זה לא נכון. רוב הישראלים הם בעלי השקעות - כ־70 אחוז מהם הם בעלי דירה אחת לפחות. להחזיק בדירה זו השקעה, גם אם אתם לא מתייחסים לזה כך. השקעה דורשת ניהול, גם אם אתם מעדיפים להתנהל במקום לנהל. שיעור גבוה יותר של ישראלים בוגרים הם בעלי קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים וקרנות השתלמות - גם אלה הן השקעות שדורשות ניהול. הכלל הבסיסי בהשקעות, כמו בתקציב, הוא איסוף הנתונים. בדיקת המשכנתה, בחינת אפשרויות השינוי וההתאמה שלה לצרכים העכשוויים: בדיקת אפשרות גיוס כספים כנגד הדירה; הכרת מחיר השוק שלה ומחיר השכירות - כך אפשר לחשב את התשואה, שהיא מחיר השכירות לשנה לחלק למחיר השוק של הדירה. בעניין הקרנות והקופות - בדיקה תקופתית עם סוכן הביטוח של התשואות והעמלות.

3. אשראי.לפחות 40 אחוז ממשקי הבית נמצאים במשיכת יתר בחשבון העובר ושב שלהם. זה נובע מליקוי בתכנון. הבנקים נהנים מריביות אדירות בגין משיכות היתר הללו, ולנו זה עולה מאות שקלים בשנה. נניח שמשפחת כהן נמצאת במינוס של 10,000 שקלים בממוצע, כל השנה. מה זה אומר? זה אומר שמשפחת כהן משלמת 938 שקלים ריבית בשנה, בהנחה שמדובר בריבית במסגרת המאושרת. זה אומר שהמשכורת של מר כהן היא 10,000 שקלים - מכיוון שבדרך כלל הבנק מאשר מסגרת אשראי בגובה המשכורת - וזה אומר שמשפחת כהן לא מרוויחה דבר מכך שהיא במינוס, מכיוון שמדובר ב"מינוס כרוני" שקשור לתכנון ולהרגל. חוסר התכנון שלנו הוא ההרגל שהבנק בונה עליו - לכן ניתן לנו אשראי בגובה המשכורת כדי שפעם אחת נמשוך כפול ממנה. מאותו רגע נוכל להיות חייבים לנצח משכורת אחת ולנצל רק 90 אחוז מהמשכורות הבאות, מכיוון שכ־10 אחוזים מהן יופרשו כריבית לבנק.

4. שליפות.חוסר התכנון גורם לתסכול. מדי פעם אנחנו שומעים על השקעות טובות שהיו עשויות לשפר את מצבנו. בשנים האחרונות היינו מתוסכלים מכך שפספסנו הזדמנות לקנות דירה להשקעה. טוב, מתברר שרבים מאיתנו לא פספסו, אבל יש כאלה שכן. ואז אנחנו קוראים על אלה שהשכילו לקנות ביטקוין: "אוי, אלה, כמה שהם הרוויחו! איך הם ידעו לעשות זאת?" ואז מזדמנת לנו השקעה, ועם כל התסכול מכל אלה שפספסנו, אנחנו מרגישים שהפעם חייבים, הפעם אנחנו נהיה אמיצים. אם צריך ניקח הלוואה, אבל לא נפספס שוב. אם אתם מרגישים כך, דעו שכך בדיוק מרגישים רגע לפני שמפסידים בגדול. כי השקעה זה ההפך משליפה.

כשיש דרך ברורה, שאינה מוכיחה עצמה, מובן שצריך לשנות אותה

5. לקנות דירה.בנק ישראל פרסם מחקר מתוחכם, לא חף מאינטרסים כמובן, שמראה את כדאיות ההשקעה במניות על פני השקעה בדיור. הוא מצטרף למאמץ הלאומי השגוי לצנן את שוק הדיור ולהוציא למשקיעים את החשק מדירה. אני לא חולק על הממצאים, כמובן: הוא אכן הצליח להראות שכמעט בכל טווח של זמן בין חמש שנים ל־30, מי שהשקיע במדדים המובילים בשוק המניות בארץ, או בארה"ב, השיג תשואה נאה הרבה יותר מבעלי הדירות. כשאתם שומעים חברים שמספרים לכם על הקנייה המצוינת שהם עשו, אתם לא בודקים את העובדות. גם כיום הריבית הממוצעת על משכנתה לא צמודה ל־25-20 שנה עומדת על 4.38 אחוזים. יש גם כמובן עלויות גיוס למשכנתה, עלויות רכישה של הדירה ועוד.

בסוף המשקיע יספר לכם רק על המחיר נטו של הדירה ורק על מחיר השכירות שקיבל, כאילו הדירה אף פעם לא עומדת ריקה, כאילו אין עלויות לאחזקתה. עם זאת, בכל זאת זכותנו לקנות דירה בישראל. זו גם זכותו של כל יהודי שלא גר כאן דרך קבע, שעדיין לא עשה עלייה.

6. הבורסה. קזינו?לא משנה כמה עבודות ועובדות ייכתבו על הבורסה, רבים ימשיכו לראות בה פלטפורמה להימורים. שוק הדיור יכול לרדת או לעלות בעשרות אחוזים ועדיין הוא ייחשב בעיני רבים כסולידי, אבל הבורסה אף פעם לא. אלא שהעניין הוא השחקן, ולא המשחק. מי שמתייחס לבורסה כאל אפיק השקעה, מבזר את ההשקעה שלו, נכנס עם סכום נתון ומוגדר, לא מקפץ ולא מהמר, יגלה אפיק השקעות חיוני.

אבל מותר גם להתייחס לבורסה אחרת: אם, למשל, יש לכם זמן וחשק לכך, הבורסה יכולה להיות גם פלטפורמה למסחר יומי. אפשר לקנות ולממש רווחים בטווח של שעות בודדות. זה רק דורש סבלנות, התמדה והתמסרות. הפרופיל המקובל למשקיע מהסוג הזה בארה"ב הוא נשים מבוגרות בגיל פנסיה.

7. חינוך.מורה אחת אמרה לי שהיא לא רוצה לשתף את הילדים שלה בתקציב המשפחה, כי היא חוששת להדאיג אותם. "הם לא צריכים להתמודד עם המחסור", היא אמרה. בעיניי זה כמו לומר שהילדים לא צריכים להתמודד עם החיים - כי "מחסור", "גבול" או "תקציב" הם המהות של הכל.

ההכרה במגבלות התקציב היא ההכרה בקיום הסופיות, במגבלת הקיום. אנחנו מוגבלים בכל, בעיקר בזמן. ההכרה הזו עוצמתית כי היא מביאה את ההכרה בחשיבות התכנון ובהכרח שבבחירה בין האפשרויות. מי שלא מכיר במגבלה, לא מודע לצורך בבחירה. ילדים מקבלים כמובן מאליו את המחסור, השאלה היא רק כיצד יתמודדו איתו - בפחד והתעלמות או בתכנון ובחירה. √